ולגיוס הצבאי היגיון משל עצמו והמציאות מנווטת אותי לנווט צוללות במימי לבנון, לזכות בהצצות בה מזוויות בלתי אפשריות במשימות שהטיפשות יאה להן והציפורים הולכות ומתרחקות, כי למי יש זמן, העיקר שמדינת ישראל תצליח לעצב מציאות אזורית נוחה לה, ואיך זה הופתענו שכשלנו, כי מי אנו שנלמד מניסיוננו, שלא לומר מניסיונם של אחרים. שבע שנים וחצי של שירות, כמעט שלוש מתוכן בצוללת, שבועות רבים מדי צמוד ללבנון, שאת חופיה הכרתי כאת כף ידי. האירועים עתירי הדם מרוחקים ממני, אפילו בפריסקופ שאחז המפקד לא ניתן היה לראות אותם. לי שולחן ניווט קטן, מפה ומחוגת עוקצים ולנו כולנו זיעה, צפיפות, שמן מכונות ושקט מעמקים, לעתים מתוח ולעתים לא, וקרבות עתירי שומן עם הטבח, האם שוב הוא יכין יותר בורקסים ושניצלים משהצוות יוכל לאכול ושוב ושוב הוא מנצח ומזרחית לנו, על החוף, ממשיכה רצועת אי הביטחון לדמם ולהקיז דמים, ועדיין יש בי צער גברי ומטופש, שהלחימה שלי אחרת, נקייה יותר, אולי אפילו בטוחה מעט יותר, כי בצוללת: או שנצוף יחד או שנשקע יחד ואנו ממשיכים לצוף, לחזור לנמל ולצאת לעוד משימה שהטיפשות יאה לה.
ובסוף בא השחרור ואני מרוחק מדי מהציפורים, ייקח לי עוד כחמש שנים לנווט את דרכי בחזרה אליהן, למצוא בהן שקט נפשי, וברצועת אי הביטחון ממשיך בינתיים להישפך הדם ואחי הצעיר יונתן בא ויוצא ממנה ושנינו עושים את המוות לאמי בבדיחות שחורות, נהנים לראות אותה נחרדת, אבל גם מתבגרים בהדרגה ומקבלים קצת שכל ואסון המסוקים ושירת הצפצפה ויוסי קורקין שהכרתי ועוד רבים שלא, וישראל מקבלת שכל זמני ואני מקבל צו שמונה בהול בערב ל"ג בעומר, הכל סודי כל כך, ואני עוזב את המדורה של נגה, מתמלא בחשיבות עצמית כמו מי יודע מה, רק שאני מוצא את עצמי במחלקת המבצעים, כולנו חסרי מעש, אפילו לא עוקבים אחרי החדשות, לא מבינים מה אנחנו עושים כאן, כאילו מישהו הבין מה אנחנו עשינו שם. זה הלילה בו ראיתי לראשונה את "מבצע סבתא", וכשעלה האור, ירד המסך על רצועת אי-הביטחון, אך לא על הריטואל הכושל בלבנון.
ולגיוס הצבאי היגיון משל עצמו והמציאות מנווטת אותי לנווט צוללות במימי לבנון, לזכות בהצצות בה מזוויות בלתי אפשריות במשימות שהטיפשות יאה להן והציפורים הולכות ומתרחקות, כי למי יש זמן, העיקר שמדינת ישראל תצליח לעצב מציאות אזורית נוחה לה
