"בבקשה, קטי, עוד פעם". "מה עוד פעם, פיקי, מה קשה לך כל כך?", " לא קשה. מורכב. אני לא מבין מי נוסע עם מי ואת מי אני אמור לקחת." "טוב. פעם אחרונה. אני לוקחת את שחף וענבר. אתה מצפר איפה שאתה רוצה, ואז מגיע לשם לבד." "ולמה בכלל אנחנו נוסעים בנפרד?" " כי למחרת אני צריכה להחזיר את ענבר לחולדה מוקדם יותר, בגלל החזרות שלה. אתה תישאר במלון עם המשפחה שלך ותחזור בערב עם שחף." "נגה, אני יכול לקחת אתי את נגה." "נגה ונימרודי באים מירושלים ישר לאזכרה וחוזרים בערב הביתה." "אוקיי. אז אני יכול לאסוף את אמא שלי ולהביא אותה." "פיקי, אמרתי לך כבר. נטע ביקשה שלא נאחר, בגלל שהשבת נכנסת מוקדם. אז יונתן אוסף את אמא שלך ואת נוזה." "אני באמת לא מבין קטי, זו האזכרה של אבא שלי, למה אני לא יכול לקחת אף אחד." "כי אי אפשר לסמוך עליך, פיקי. תצפר לך בבוקר ותגיע רגוע. מקסימום תאחר, אף אחד לא בונה עליך."
אני רוצה להתווכח איתה, להוכיח אותה על טעותה, להוכיח לה שהיא טועה ושאפשר לסמוך עלי, בטח באזכרה לאבא שלי. אבל אז הנגר מהגליל מדווח על דוחל שחור במאור, כלומר לא בדיוק. אחותו של הנגר מהגליל מעלה צילום בפייסבוק ומבקשת זיהוי והעולם מתהפך עלי עם דוחל שחור, שנמצא עשר דקות מהאזכרה לאבי, וכל התכניות שלי להוכיח לקטי שהיא טועה ושניתן לסמוך עלי מתפוגגות בעשן הטוויצ'. אני ממלמל לקטי, שהיא ממש לא בסדר, ושאני לא מבין איך נדבק בי הדימוי הזה, של אחד שלא ניתן לסמוך עליו. ובאיזה מין עולם ציני וקר אנחנו חיים, שלא מאמינים שהבן יגיע בזמן לאזכרה של אבא שלו, אפילו אם יצא לאבא המסכן בן צפר. היא זורקת בי מבט סקפטי אחרון, פונה לסיים את האריזות ואת ההכנות לסוף השבוע המשפחתי בנתניה, ואני ממהר להתקשר לרוני ויואב, לתאם את הטוויצ' של מחר. מי אוסף את מי ואיך בסופה של התצפית, אני משתתף באזכרה. בזמן.
אני ממלמל לקטי, שהיא ממש לא בסדר, ושאני לא מבין איך נדבק בי הדימוי הזה, של אחד שלא ניתן לסמוך עליו. ובאיזה מין עולם ציני וקר אנחנו חיים, שלא מאמינים שהבן יגיע בזמן לאזכרה של אבא שלו, אפילו אם יצא לאבא המסכן בן צפר.
