אני פונה אל היציאה ומכניס את המשקפת לנרתיק. אני לא אוהב להסתובב במסדרונות האוניברסיטה עם ציוד הצפרות. הן נראות לי שני עולמות שונים, צפרות ואקדמיה, לא מחוברים. כאשר אני מתכופף להכניס לתיק גם את המצלמה, נוחת לידי זכר של חטפית טורקית, מעיף בי מבט חטוף ומזנק להיעלם בסבך העצים. ידעתי שיש גל נדידה שלהן כעת. זו הסיבה שמלכתחילה חמקתי אל הגן בין כמה פגישות, קיוויתי לראות אחת. אבל שתיים, זכר ונקבה, במרווח של כמה דקות וכמה מטרים זה מזו? זה עולה על כל ציפיותיי. הזכר מלהטט בי, נע במהירות בין צל ואור ואני רודף אחריו, שוכח את הפגישה הבאה שלי. הוא נוחת לרגע על כליל חורש, שמרבית פרחיו כבר קמלו ונשרו, מניף את זנבו, כמו שחטפיות נוהגות לעשות וחושף את שולי זנבו הלבנים. תנועה לא זהירה מצדי והוא ממהר להיעלם בסבך המוצל של האלה. במקומו, נוחת על הכליל זכר של צופית ופוצח בשירה מסתלסלת, אמיצה. על ברוש סמוך, פרחון של ירגזי ממהר בעקבות הוריו, מצייץ בתחינה למזון. זוג שחרורים בוטשים בעלווה שמכסה את קרקע הגן, מלקטים שלשולים לגוזלים חבויים. דוכיפת חולפת במעוף מעל לשתי צוצלות מהדסות.
אני רוצה להראות לסטודנטית את זכר החטפית, לקחתה בידה עד ליופיו המחוצף, הלא אפרורי, שתסתנוור גם היא מהשחור ולבן שעוקדים את גופו. אבל היא אינה כאן, נעלמה, ומהסמטאות של עיסאוויה עולה קול סירנה משטרתית והודף גם אותי מהגן.
