בתעלת הביוב הדרומית מתווספות שחפיות כספיות אימתניות. שחפיות גמדיות מעודנות מתמרנות ביניהן, צוללות אל מי התעלה ושולות דגיגים במקוריהן הצהובים. אני מתנצל בפניהן, שכחתי כמה אלגנטיות גם הן והן מחייכות ונעות בין הכספיות בהינדים קלילים של אברות בהירות, מקוריהן הצהובים משתלבים במקורים האדומים של הכספיות. הן צוללות שוב ושוב לתעלה, מנערות את הנוצות וחוגגות את ניצחונן על הדגים. שחפית כספית צונחת אל התעלה, מעלה נד גדול של מים ומתרוממת ובמקורה דג מפרפר. לבנית ים-סוף מיתמרת אפורה מעל ללבניות הקטנות וכפן אחד בישן, מחביא את מקורו על גבו. פרפור חולף, לימוזה מתרסקת אל תוך קבוצת לוחמים ואנו מצפינים אל תוך החום הגדול של הערבה, עוצרים בין שיטים לצלם תכלתן ההרנוג והוא פרפר ענוג, אין רבים כמותו. צעדינו כבדים מהחום ותחמס נובי נבהל מאתנו והוא פורח בעקבות נשמתו לחוג בין ומעל לשיטים ועכשיו מיכה ואני חגים ונדים כשיכורים בין התכלתנים והתחמס, בשרינו נקרע בקוצי השיטה, אני שותת דם בשלה, אבל התכלתנים מושכים כבחבלי קסם והתחמס מוסיף את כישוף הלילה שביום. זו פעם ראשונה שאני רואה תחמס נובי באור יום והוא מבלבל ואני מתבלבל ורוקד בינו ובין התכלתנים, מותיר נתחים מבשרי תלויים על הקוצים ובכל זאת חיוך עוטר את פניי.
אנו עוצרים לרגע בקילומטר העשרים לומר שלום לפלמינגו ולוודא שלא ניקרא לשוב הנה במהרה, בעקבות איזה חופמי מונגולי אכזר. הבריכות ריקות למדי, מלבד אותן מאות רגילות של שחפים צרי-מקור עייפים ופלמינגו שמכתימים בוורוד את הירוק של האצות. מתי מעט של חופמים, כולל אפרוחים גמלוניים של תמירונים ושל חופמי אלכסנדרי, מועדים על הגדות הלוהטות. אנו ממשיכים צפונה ואני מכין את עצמי לוויכוח הנצחי, שמעולם עוד לא ניצחתי בו—הביוב של נאות סמדר: כן או לא. כי עבור מיכה הביוב של נאות סמדר הוא מהיסודות של צפרות אילת, כמו שמאגר יסודות הוא מאושיות הצפרות של השפלה הפנימית. אני רושם בשביל הפרוטוקול את התנגדותי הנחרצת ובמבט חמוץ סורק את העצים והשבילים והשדות, מתאפק בצוצלות ומתעצבן בחצוצרנים. אך כשחמריה שחורה מצליבה זנבות עם פשוש בצל אחד האשלים, גם התנגדותי שלי קורסת ועוד חיוך מטופש מתיישב על פני, גם כשאני יודע שזהו זה ולנצח נצחים עוד נמשיך ונעצור בביוב העקר והריק של נאות סמדר.
