אתמול בלילה עוד ניסיתי להסביר לקטי את הדילמות המרכזיות וכמה זמן אני מקדיש לכל מטלת בוקר, כולל השתנה, כדי להבטיח זמן לרצף. אחרי חמש דקות של הסברים מפורטים, אני קולט את מבטה. נדמה לי שאין בו שאט נפש, לפחות לא רבה. יש בו בעיקר מנה גדושה של ייאוש. טוב, אני לבד בשטות של הרצף. לא אקבל ממנה תמיכה. לא בזה. אני מוודא שוב שהשעון המעורר מכוון על חמש ונרדם. החל מארבע אני מתעורר, מסתובב, נרדם, חצי מתעורר, מתהפך ומזיע, חושש שמא אחמיץ את ההשכמה. בסוף אני מתייאש, מועד אל מקלחת קרה, מכין קפה, ויוצא אל החשיכה, זו שכבר לא סמיכה, אך מספיק מעיקה. אני מתיישב על המדרכה, לוגם מהקפה המר ומתעמק בשירה הניעורה של הציפורים. בעיקר בולבולים, שאל סלסוליהם נארגות שירותיהם של שחרור, כמה מיינות וצופית. שני חתולים קרבים אליי, מנסים להבין איזו הפרעת אישיות חולקת איתם את הרחוב הנטוש. אני מציץ בשעון, חלפו עשר דקות של תצפית שמיעה. החשיכה מתחילה להתפזר אל שחר מעונן. עכשיו הבולבולים קופצים אל אחד הגגות. אני רואה אותם, ממש רואה אותם, לפחות את צלליותיהם. רבע שעה של תצפית. ענני יונים, בתחילה דלילים ואז סמיכים, תורי צווארון וצוצלות. ככל שעולה האור, השירה הופכת פרועה יותר, שמחה, מתמסרת ליום שבא. אני לא מבין איך מישהו יכול להמשיך ולישון עם השירה הזו, שמתדפקת על חלונות החלומות.
לפתע הופכת השירה לסדרה של קריאות אזהרה. אני חש בדם קופא בעורקיהן של הציפורים, את מבטיהן ננעלות על נקודה במזרח, ממנה פורץ בז עצים, ממשיך בשעטתו הנמוכה אל השדות, שם מצויות הסנוניות במחול של אכילה. כשהוא נעלם, שבות הציפורים לשיר בעוצמה כפולה ומכופלת, כמו פרקו מעליהן משא של מוות ממתין. אני נעמד, מנער את המכנסיים מזוהמת המדרכה ופוסע אל השדות לחצי שעה אחרונה של צפרות בראייה, מועד רדום בין בזבוזים, ירקונים וחוחיות, תור מצוי נחבא אל הזיתים ופשושים מאושרים. כחלון ינבוט נוזל מטה בשנתו. אני חולף על פניו ומודד את הדקות החולפות; עין אחת על השעון, השנייה על פרטי התכנית, מה אולי שכחתי לארוז, האם אני מוכן לגמרי לנסיעה?
רבע שעה של תצפית. ענני יונים, בתחילה דלילים ואז סמיכים, תורי צווארון וצוצלות. ככל שעולה האור, השירה הופכת פרועה יותר, שמחה, מתמסרת ליום שבא. אני לא מבין איך מישהו יכול להמשיך ולישון עם השירה הזו, שמתדפקת על חלונות החלומות.
