משני צדי הדרך משתרעים שדות הדגן הנרחבים, מעפילים במורד הגבעות, משתפלים במורד הדרך והם ירקרקים ומרובבים באדום הנורית וצהוב החרצית. מלכות הדגן בנחל בית עריף ובמרכזה של המלכות עומד טולי ומלמד את ב. ואותי מפרקי ההגדה, מכין אותנו לליל הסדר הקרב ובא. הוא מדקלם בלהט ואנו משתלהבים והולכים, כמעט ושוכחים מהציפורים, וכשהוא מגיע ל-"יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" אנו כבר אחוזים באקסטזה של ממש, מחרים אחריו, ידינו מונפות מעלה וזעקות האמן שלנו עולות ומהדהדות משיפולי הגבעות, ממבני הלש"ביה שגופם רוטש מפצעי ירי מרובים. הן עולות ונמסכות בסלסולים של פפיון ההרים, מתערבבות בטרטורם של גיבתונים עפרוניים ובציוציהם של עשרות פפיוני שדות, שמסבים אתנו לבוקר של סדר מקדים.
הדהוד הקריאות שוכך ואנו מתפנים לצפרות אביב סבירה, לא הרבה פחות ולא הרבה יותר. חנקנים גדולים ניצבים בעמדות תצפית, משתאים להיווכח כי בין לילה נכבשו הגבעות בידי זוגות של חנקנים אדומי-ראש. ראשם לא אדום כעת, כי אם ארגמן עמוק, מוכן לחיזורים נלהטים והזכרים אכן עוגבים על הנקבות, קדים להן, מוסיפים קולות גרוניים, חגים ועגים סביבן והן עוד חוככות בדעתן, מנסות את זה ואת ההוא, טועמות מהנחלה של השני, מגששות באשחר של הראשון. הזכרים מתמלאים בלהט וחסרי סבלנות הם דוחקים בנקבות, דוחפים אותן מעט באמצעות חזיהם, ראשם סמור נוצות. החנקנים הגדולים למודי זוגיות והמקום, מתבוננים באדומי-הראש, נדים להם, כמו מנסים לשווא ללמדם פרקים בהלכות איפוק.
הזכרים מתמלאים בלהט וחסרי סבלנות הם דוחקים בנקבות, דוחפים אותן מעט באמצעות חזיהם, ראשם סמור נוצות. החנקנים הגדולים למודי זוגיות והמקום, מתבוננים באדומי-הראש, נדים להם, כמו מנסים לשווא ללמדם פרקים בהלכות איפוק.
