יקום קטן

שחרור שר מאחד הרימונים, בסמוך אליו שר כחול-חזה ובין השחור והכחול מפרידה שורה של פירות רימון מיובשים. מגשמי החורף הפך האדום הפירותי לחלוד. שתי עלוויות חורף מדקלמות את שירתן המונוטונית, נחליאלי מצייץ ועפרוני מצויץ נוסק לשמיים ושורק את סלסולו. לרגע אחד נארגים יחד קולות החורף וקולות האביב; משתלבים אל פוליפוניה לבבית. לבנין צנון ניעור, מנער את כנפיו, ממריא ונוחת בכבדות על פרח חרדל. בסמוך לו מזמזמת דבורה ובולבול קוטם פרחים, שנעלמים שלמים במקורו. נביחת חוגלה עמומה עולה מהמטע ופטפוט עליז של סנוניות רפת נושר ממרום, כְּמִמְטָר קולי. עוד ועוד סיסי חומות נאספים ומשרטטים את מעופם בשמיים. בינות להם מציצה גם בטנם הלבנה של סיסי הרים, גם צלליות קטנות של טסיות בודדות. סנוניות מערה תצטרפנה בקרוב.

גם אוכלי הזרעים חוגגים את הנץ האביב; צרצור של בזבוז, זמזום של ירקון וסלסול של חוחית. אני ממלא את ריאותיי בריחות, בקולות ובמראות, וצל של שתי דאות נופל עליי. אני מביט בהן בעודן ממהרות לחפש לעצמן מקום להתייחדות, כי גם להן קורא אביב לבוא.