סבכים שחורי-ראש מטילים צללים זעירים, זבובים מטילים צללים זעירים עוד יותר. בינות לצללים המתרוצצים, נפרשים השמיים התכולים ומערסלים את הירח לשנתו. שחרור שר שיר ערש ענוג, והירח מתחייך בהנאה חולמנית. אך להקה רועשת של חוגלות מחרידה אותו מתנומתו. מכתשיו מתכווצים, קמטי פניו זעים ושוב נרגעים. כוס מודאג נובח על החוגלות, נוזף בהן על אנוכיותן.
עכשיו מתקנאת השמש בדאגה שעוטפת את הירח באהבה. היא אורגת את קרניה לסולם חבלים, נתלית בו ומטפסת עליו מעלה מעלה, להשליט על יתלה את אדנותה. השמיים התכולים נלהטים ומחווירים, וכחל נקרע מהם: כנף ועוד כנף, גוף וראש. הוא מתנער, מנער מעליו קרעים של שמיים שעוד דבוקים בנוצותיו, יוצא במעופו הכבד ושוב נבלע בהם ונעלם אל תוכם: ראש, גוף, כנף ועוד כנף, מותיר אחריו שובל מזדהר של שרקרקים חגים.
