אני ממהר לאוטו, מתלבט, אך פיזרתי מספיק רוע סביבי הבוקר, אז אני חולק את המידע עם כל הצפרים, שניצבים עצובים על גדת המאגר. בחצי פה אמנם, אך בכל זאת משתף. אני עולה לאוטו, מתקשר לרוני, שכולו חיוכים, ומודיע לו שעוד חמש דקות אני אצלו. הוא אומר לי שהוא לא יודע ואה בה ציגלה מה, אז אני מאמץ לקולי את מלוא האלימות הכבושה שבי ומסנן בטלפון, "אני מגיע אליכם למט"שיה, אני מפוצץ לכם את הטיבוע ואני סוגר אתכם בעזרת השם, איך סחבק?". בצד השני שתיקה ורוני נכנע ומתחנן, "טוב, אבל בוא מהר". רק שאז עולה מולי ריבה ואותה איומים כאלה, משום מה, לא מפחידים. אז לה אני מבטיח את שתי הגדות ומוסיף שאת הגדה ההיא, היא יכולה מבחינתי למתוח עד הפרת והחידקל. קנית בצרה, או לא קנית בצרה? היא מתרצה, ואני מבין שהכל זה עניין של חלוקה נכונה של מקלות וגזרים.
האוטו עובר למוד טוויצ', דוהר דרך השדות, גושי בוץ מעופפים לכל עבר, אולי גם כמה צפרים, אבל אני לא במוד של אכפת. על הכביש אני מפעיל את המזגן במלוא העוצמה, כי גלי חום חולפים לי בגוף ומתקשר שוב לרוני, לחדש את האיום. הוא שותק, אבל אפילו דרך הטלפון אני רואה אותו מהנהן חיוור לכן. מסכן, איך הפחדתי אותו. שוב כביש חולף תחת גלגלי המכונית, עוד כביש מיני רבים כל כך, שהאוטו גמא בדרכו לציפור כזו או אחרת.
אני ממהר לאוטו, מתלבט, אך פיזרתי מספיק רוע סביבי הבוקר, אז אני חולק את המידע עם כל הצפרים, שניצבים עצובים על גדת המאגר. בחצי פה אמנם, אך בכל זאת משתף. אני עולה לאוטו, מתקשר לרוני, שכולו חיוכים, ומודיע לו שעוד חמש דקות אני אצלו.