ולמה הוא מוביל אותי אל תוך הפודרה ואיך הוא רוצה שלא אשקע בשכבות הרכות האלה ומה הוא מסובב את ההגה שלי כמו מטורף, מרטט אותו ימינה ושמאלה, חושב שזה ימנע ממני לשקוע, ומה פתאום "עוד קצת תנופה" עכשיו? הוא באמת חושב שיש בי כוח לעוד קצת תנופה, או בכלל לנסיעות טוויצ' ארורות? ומה אלה הסיבובים החדים והמהירים האלה, הציריות שלי חורקות, בחיי שהן על סף שבירה. לפחות שני המנוולים האלה לא רואים את המגלן המצויץ, זו הנקמה הקטנה שלי, ואני יכולה קצת ליהנות ממנה. אבל למה הם לא מתייאשים? שיתייאשו כבר, הם לא שמים לב לזמן שעבר? אבל הם סובבים עוד שדה בוטנים ועוד שדה בוטנים, פוגשים בעוד אומללים מחוסרי חיים ואני מספיקה להחליף צפירה חרישית עם המכוניות של הטוויצ'רים האחרים, בטרם הן נעלמות בענני האבק והלס של שדות אורים, בעוד חיפוש חסר תוחלת אחר מגלן מצויץ, שאולי ברח מכלוב, וודאי כבר ברח אל מקומות אחרים. די, אני רוצה הביתה, אני רוצה שיגמר כבר היום, שיבוא מחר וגם הוא יבוא לקיצו, שישחרר אותי הלה מעונשו ומעונשו של פיקי, שאצא כבר לפרישה.
וכן, אני מספיקה לישון קצת בלילה, קצת מאוד, לפני שיואב שוב עולה על ההגה ופיקי על מושב הנוסע (לפחות במבה וליבי מרגיעים מעט את סבלי מאחור) ואנו נוסעים בכבישים אל מעגן מיכאל, אל ספירות נקודה ותצפיות. רק שכרגיל עם יואב הכבישים נגמרים מהר מדי ומתחילות דרכי האבק והכורכר שמציקות לבולמי הזעזועים התשושים שלי, ואיך שהוא נדחק דרך הסלעים ומעל לתלוליות. ועוד יש לו את החוצפה לעודד אותי שוב ב"עוד קצת תנופה" הזו שלו! שרק לא יראו שניהם את החופית הלהקנית הזו שלהם, מגיעה לי גם הנקמה הקטנה הזו. אבל הם רואים אותה ואת יתר החופמאים הנודדים, שאני מרגישה עייפה כמעט כמותם. רק שלחופמאים יש את טבלאות הגידוד להסתתר בהם, ולי על הראש יש את השני אלה, והשטיפה שלפני הפרישה לגמלאות נראית לי לא יותר מאשר חלום רחוק.
* מוקדש למכונית של יואב, שיצאה זה עתה לגמלאות, אחרי שסבלה אותנו במשך זמן רב, רב מדי. מי ייתן ושנותיה הבאות תהיינה מעט יותר רחומות.
