וכשבא הזמן להיפרד, צפריר מחבק אותי, ואני יכול להישבע שהוא מחבק אותי בחיבה, ואומר לי שחייבים לעשות זאת לעתים תכופות יותר ואני מבטיח לו, שאשוב אליו ברגע שרשימת כישלונותיי תתחדש, וחיוך נפרש על פניו, ואנו נפרדים, וענבר ואני יורדים את הסרפנטינות אל חניון הלילה של נחל צין, ומקימים אוהל תחת שמיים מדבריים זרועי כוכבים, ומתעוררים לקראת הזריחה, להכין חביתה מארבע ביצים, ולפרק את האוהל תחת מבטיהם הבוחנים של בני משפחת קוראים, ושחור זנב סקרן וגם כמה זנבנים קופצניים. ושנינו הולכים להעיר נשכחות בקניון של עין עבדת, וכשאנו נכנסים לתוכו אני מזכיר לענבר את הפעם ההיא, כמעט לפני ארבע שנים, שהלכנו כאן יחד לראות את הכותלי, וענבר זוכרת ומצביעה על כל פינה בה עמדנו ואיפה בדיוק צפינו בכותלי מטפס על הקיר, ואיך צילמתי אותה מסמנת בזרועותיה את האיקס של הלייפר, אבל מסרבת בתוקף לשחזר את הצילום, ושוב מכה בי ההבנה כמה היא גדלה.
ועל קירות המצוקים, צועדים יעלים זכרים שאיבדו את שפיותם מהורמונים שמציפים את דמם. הם רודפים אחר הנקבות, שנמלטות תוך כדי עיכוז, והזכרים משרבבים שפתיים, מרחיבים נחיריים וכופפים את ראשם הכבד אל עבר עכוזן של הנקבות, והקניון מתמלא בגעיות של ייחום, שמעירות מוקדם מדי את הנשרים, והם ממריאים מהמצוקים עליהם נחו, נוחרים בחוסר שביעות רצון. סבכים שחורי-כיפה נמלטים מפנינו, מדלגים מאשל לאשל, ובמים, שני סרטנים מצליבים צבתות ופוצחים במחול חרבות אימתני, הודפים זה את זה, צבתותיהם פוקעות בועות צפות. וענבר מביטה בסקרנות בשני הסרטנים, וקורן בה האושר של מי שנפתח אל הטבע והטבע נפתח אליו, ולרגע היא שוכחת את קנאתה בשחף ובקטי, שנמצאים כעת באיטליה, מתכוננים לאיזה משחק כדורגל, שחשיבותו נשמטה ממני.
וכשבא הזמן להיפרד, צפריר מחבק אותי, ואני יכול להישבע שהוא מחבק אותי בחיבה, ואומר לי שחייבים לעשות זאת לעתים תכופות יותר ואני מבטיח לו, שאשוב אליו ברגע שרשימת כישלונותיי תתחדש, וחיוך נפרש על פניו, ואנו נפרדים
