ועל שגרת הציפורים הזו, מולך אביב מזוייף, פתיין, נושא בכפיו סיס חומות ראשון ומחיש את עת החיזורים, וזוג תורים, גונם כעין החול הכחלחל, נענה לו. נאהבים ונעימים, מנצלים התורים את הפוגת הנץ, את האביב המזוייף, מתרפקים זה על זו, מתגפפים עד שיקיץ הקץ על הרגיעה, עד שיקיצם הנץ מִבּוּעַת זוגיותם. עין התור אדמדמה, כאדמת חמרה רוויה, וכשהוא מניח את ראשו על צווארה של זוגתו, הוא מצמצם את עינו בהנאה הומייה, ובה בעת ממשיך לתור באמצעותה מלפנים ומאחור, מהצדדים ומעל, שלא תפתיעם תאוות הנץ, שלא ידרוס אותם רעבונו. לצד זוג התורים הדודים טופפות צוצלות, מצטופפות, נוצה חלודה מתחככת באברה, מקור במקור. הן מתכנסות, הצוצלות, ומתכופפות אל תוך עצמן, למזער ככל שניתן את צלליתן, עד יעבור זעם, עד יחלוף לו צל הנץ.
מעל לצוצלות, בצמרתו של עץ כליל, שעוד משיר עליו, מתכנסים חמישה זכרים של צופית. השמש החמימה, האביבית, דוחפת אותם להכריז על נוכחותם, להתעלם מהנץ, להמר, להסתכן, והם מתנצנצים בקרני החמה, בורקים למרחוק כחמש אבני חן לוחמניות. שירתם עולה ויורדת, פעם צלולה ופעם צרודה, עתים מקוטעת, עתים זורמת ונמשכת, אך תמיד תמיד רמה וקולנית; הם מתרים זה בזה, מתנים, מתחננים, מִתְּנָאִים וקדים בתנועות מוכניות, קטועות, נשברות. כך, במרכז הבמה, חגים חמשת הניצים סביב צמרתו של הכליל וסביב עצמם, חגים בסחרחרה ממהרת והולכת, מיידים זה בזה את השריקות, את הצבעים, את זהרוריהם המסנוורים, וכשלבסוף נכנע אחד ונמלט מעומס חיוויים וחשש הנץ, פוצחים היתר במרדף תזזיתי.
מעל לצוצלות, בצמרתו של עץ כליל, שעוד משיר עליו, מתכנסים חמישה זכרים של צופית. השמש החמימה, האביבית, דוחפת אותם להכריז על נוכחותם, להתעלם מהנץ, להמר, להסתכן, והם מתנצנצים בקרני החמה, בורקים למרחוק כחמש אבני חן לוחמניות.
