אני מועד בשבילים הרחבים, רגליי מבקשות אחיזה בקרח, שמתחיל לימס בקרני השמש הצוננות, לאחר שקפא כאבן בלילה הקפוא. גושים קשים של קרח שקופא, נמס ושוב קופא, מועד למעידות, ואני מגשש את דרכי בזהירות, בין נורווגים ממהרים לעבודה ועורבים רעבים, בין גושי שלג ואניצים מבוצבצים של דשא, שמציץ מבעד ללבן. שני סנאים רצים על גזע חשוף, מנתרים אל הענפים הדקיקים, מתכנסים בפרוותם, מתכסים בזנבם. עקעק זנבתן נוחת על ענף סמוך, נוצותיו זועקות בניגודיות של שחור ולבן, גרונו זועק קריאות קרקרניות, גרגרניות.
קרוב לי אני שומע קולות מוכרים, ביתיים. להקת דרורי בית נחבאת באחד השיחים, מצטופפת לשמור על חום גופם. רק קריאותיהם חומקות מחמימותה של הצפיפות, קופאות באוויר הקפוא. הבל פי מיתמר ומתעבה לענן קטן, בעדו עולה ובאה שירתו של ירקון, שמתעקש להביא את האביב. אני מאתר אותו בראש עץ מתנשא, מוקף בעוד ירקונים, ירקרקותם חיוורת וקרירה. עוד קול מוכר, פטפוט מהיר ועליז, והנה באה להקה קטנה של חוחיות, נוחתת על צמרת עץ עירומה, צבעי נוצותיהן נאבקים בקור החורף, ניגפים בו וקופאים, על אף האדום הלוהב ולמרות הצהוב הבוער.
גופה קרועה של יונת בית מהבילה חום מתפוגג של גוף מת, שמעיד על דורס שבע וקרוב. אני מחפש אותו מבעד למשקפיים, שמתערפלים כל פעם שאני מצמיד אליהם משקפת או מצלמה. ירגזים מצויים מרעישים עולמות קפואים, קולות אזהרה, ממש כמו בארץ, חוץ מהקור הזה, המכאיב, וחוץ משני ירגזים כחולים קטנטנים, שמצטרפים אליהם. קולות האזהרה מזמנים סיטה אירופית סקרנית, שנוחתת על גזע עץ סמוך, מטפסת ויורדת בו, מקורה הקטן ננעץ כמלקטת בסדקים שבקליפה. כיפה אפרורית, בטן לבנה ושת אדמוני, שמשתלב היטב בצבעו של הארמון, ששוב מופיע מבעד לענפים המשתרגים, נצנוצי השמש בחלונותיו מסמאים את העין.
השעון מורה שחלפה שעה, מודה שנגדשה סאת ייסוריי, והפיצוי של הסיטה כמעט ומספק צידוק לצפרות. אני נשבר וממהר למלון ולכוס הקפה החם, שבקרוב יפשיר את אצבעותיי, ישיבן לחיים, כדי שתוכלנה להעלות באוב את מכאובי הקור.
