לרגליי, נראית הקרקע חיה ומהלכת מרוב הנמלים שרוחשות עליה ומתנועעות, גבנונים שחורים ואדמדמים. הקנים נובעים נמלים מוכנות למעוף, המוני זכרים ונקבות. הם נתמכים בפועלות שמעודדות אותם, דוחקות בהם ודוחפות אותם במעלה גבעולי סולונום אכולים. קצות הגבעולים מתפקעים מנמלים מכונפות שמהססות לעופף, גם הפירות המתכדררים בצהוב. הנמלים ממששות את האוויר המתפצח ברגליהן הקדמיות ובמחושיהן, מגששות את הריק השמיימי שאמור להוות להן בית חולף, לקלוט אותן ואת תאוותן, להכיל את מעוף הכלולות. הן מהססות, חוששות מהריק הבלתי מוכר. פקקי תנועה נוצרים בראשי הגבעולים. הנמלים המתלבטות נדחפות על ידי עוד נמלים מכונפות שמעפילות מעלה, כמו לא יודעות את הזינוק שמצפה להן ועוד נרגשות ממגע האוויר על גופן ומריחו הלח. ראשי הגבעולים הם כעת פקעת של נמלים צפופות, נדחקות, מטפסות זו על זו, מגפפות זו את זו, כמעט מתגוששות בגפיהן הקטנטנות. אלה שעוד עולות ואלה שמסרבות להמריא והפועלות שמעודדות ומלטפות, עד שנמאס והן דוחפות את המכונפות, שבלית ברירה פורשות את הכנפיים השקופות ונישאות באמצעותן ועל ידי הרוח הקלה והקרירה.
האוויר מנצנץ מריבואי רבבות הנמלים, ממיליוני הזוגות של כנפיים מרשרשות, מהמפגש הגועש והקטלני בין הציפורים הרעבות והנמלים המתאוות. מקורים נפערים ונסגרים, טפרים נשלחים ונקמצים, סלסולי ענן וסלסול אזהרה של ירגזי שמשלח את היונים למעוף גועש נוסף. משק הכנפיים ורחש האוויר באברות התעופה ורשרוש הכנפיים השקופות. אין זרון ואין נץ והבז עסוק בציד נמלים מעופפות והיונים נרגעות ונוחתות אל בין הקינים שממשיכים לפכות ריבואי רבבות של נמלים מעופפות ומנצנצות. נמלים מטפסות עלי ונושכות אותי ומגיע לי, כי פלשתי לתחומן. שני צעדים אחורה. זמזום של צרעת פלך מתווסף להמולה והיא נוחתת על גבעול סולונום, מזהירה בשחור ובצהוב. היא ממהרת לחבוק ברגליה נמלה מכונפת שלעד לא תעופף ודוחפת שתי נמלים חיילות שממהרות להגנתה של הנטרפת. הצרעה מתכדררת כנגדן, הנמלה הניצודה לפותה בגופה. לבסוף היא פורשת כנפיים וממריאה, הנמלה חבוקה בין שש רגליה, מפלסת דרך באוויר המתפצח למראה ובין המוני הנמלים שמעופפות ומבקשות זיווג.
