אך על ברק לא באמת ניתן לסמוך, והוא מאתר איה ועוד איה, וחוויאי ועיט חורש ועיט גמדי, ולא מותיר לי ברירה ואני מרים את מבטי ולסתי נשמטת בתדהמה. כי השמיים, שעד לפני רגע היו ריקים מכל איה, התמלאו באלפים מהן: כהות, בהירות, אדמוניות, מסתובבות, נוסקות, גולשות, עוד ועוד מהן מגיעות, מכסות ענן ועוד ענן, וגולשות דרום מערבה, לפנות מקומן לאלפים שעוד צובאות על העמדה. ואיני יודע עוד לאן להוליך את מבטי: האם אל האיות המערביות, או המזרחיות? אלה שעברו אותנו, או אלה שקרבות? ואולי בכלל אל הפירורים, שנפלו מפי הפעור ומתגלגלים על כרסי המתעגלת בנחת?
וכך זה ממשיך שעה ושעתיים. עשרים אלף איות, אולי יותר. ולאחר מכן, כשאנו מקנחים את העוגה במנת חומוס, אילן שואל אותי בפליאה אם כך זה תמיד בצפרות? ואני נשען אחורה ומהרהר, מעביר בראשי את כל אותם בקרים של צפרות מלאים באכזבה וביגון, בקור ובחום, ואומר לו לבסוף, "אתה יודע מה? אולי לא תמיד, אבל כן, כזו היא הצפרות: אושר כמעט צרוף, ומתוקה ממש כמו עוגה של גאולה".
