גן הוורדים, ירושלים. השמש בגבי, מטילה לרגליי אור וצללים. הם מתפתלים ונמתחים עד לגוש סבוך של שיחי אלה, שמתפתלת ונמתחת בו צלליתו המסורבלת של סבכי ניצי. אני עוגב עליו, עוקב אחר קווי המתאר של צלליתו, של גופו, בוחן איך הוא נכנס אל פנים נוֹפָהּ של אלת המסטיק, אל אפלולית ענפיה ויוצא מבניהם, מגשש דרכו אל אור השמש. בתחילה רהוי ומהוסס, אולי חושש מנץ מסייר ואז בוטח בעצמו יותר, חושף טפח ועוד טפח מגופו, נגלה בשלמותו ומותח עצמו מעלה ומעלה, עד קצות אצבעותיו ואברותיו, אל עוד כנימה חבויה, אוסף אותה ברכות אליו ובולע.
הקווים שלרוחב בטנו וחזהו נמתחים ומתכווצים כבנגינת בנדונאון. אני כמעט ושומע את הטנגו שעולה מגופו ונסחף אתו לריקוד לטיני וסוער, אך רחש קל והסבכי נבהל ונמלט אל מבטחי השיח. אני ממתין לו שיאסוף שוב ביטחון ויירגע ויופיע שוב. והנה ראשו מציץ, בוחן בזהירות את סביבתו, עינו הצהובה בוערת בין עלעלי האלה, נוקבת אותי מלפנים והשמש נוקבת אותי מאחור ואני נצרב ביניהם, נחרך בחום הגובר ומבקש צל לעורפי החשוף, אך בה בעת ממשיך ועורג על הסבכי, מתענג בתמרוניו המתפתלים אל ומתוך האלה.
אני שוכח את העולם שסביב לי, את קולות המפוח המונוטוניים של גנני הגן, את הסירנות המייללות בכבישי העיר, את כל צבא המאבטחים הגדול ששורץ סביב, אלה של הכנסת ואלה של משרדי הממשלה וראש הממשלה ובית המשפט העליון. הם חגים מִצְּדָדַי, הדורים במדי השרד שלהם, חשדניים, חטטניים, רוצים לבקש תעודת זהות, אך נהדפים מפני האינטימיות שביני ובין הסבכי ואני בוחר להתעלם מהם, מהסירנות ושאר הקולות והיללות. כל כולי בסבכי והוא בכנימותיו והשמש מלהטת ומלהטטת בו ובי.
עשר דקות כך חולפות וחמש עשרה ואנו שנינו בבועה משל עצמנו, ירושלים נשכחת, העולם כולו נעלם, עד ששיחנית קטנה מתגנבת אל הסבכי ודוקרת בו במקורה ועל אף גודלו הוא נמלט מפניה והקסם פג.
אני שוכח את העולם שסביב לי, את קולות המפוח המונוטוניים של גנני הגן, את הסירנות המייללות בכבישי העיר, את כל צבא המאבטחים הגדול ששורץ סביב, אלה של הכנסת ואלה של משרדי הממשלה וראש הממשלה ובית המשפט העליון.
