דילוג לתוכן

איש התחמס

ליל תחמסים עם מנחם | 18-19 ביולי 2024

ענבר נועצת בי מבט זעוף ושואלת לאן אני חושב שאני יוצא בשעת ערב מאוחרת זו. מזכירה לי שאמא בעבודה והאם אני באמת חושב להשאיר אותה לבד בבית. נו באמת, בעיצומו של גיל ההתבגרות היא פתאום רוצה להיות עם אבא. בטח כי עוד מעט לילה והיא ראתה יותר מדי סרטים מפחידים לאחרונה. אבל יש לי תכניות צפריות ואני לא מוכן שהיא תהרוס לי אותן. אני מצביע על הירח שתלוי כמעט מלא מעל לצלליות של האקליפטוסים ואומר לה, "רואה איך הוא אוטוטו מלא וכמה הוא בוהק? כשהוא מפיץ אור כזה אני הופך לאיש תחמס. מצמח נוצות, מגדל מקור וטורף עשים להנאתי. אז סלחי לי, אבל אני חייב לצאת ולהתעופף באפלה." ענבר מרימה גבות בסקפטיות נעורים ומעקלת שפתיים באירוניה שרכשה ביותר מדי שנות אבהות שלי, "נו אבא, אתה והשטויות שלך." בתגובה, אני פוער את המקור, חובט בניצני כנף ופוצח בטרטור תחמסי. היא נמלטת לחדרה בבהלה ואני בורח מהר מהבית, לפני שהיא תשנה את דעתה ותבטל לי את התוכניות.

הירח מאיר לי את עיקולי הכביש שמטפס להרי ירושלים. אני מתקשר לקטי, לוודא שהיא חוזרת עוד מעט הביתה ושענבר לא תישאר יותר מדי זמן לבדה. בכל זאת ולמרות הכל: בת זקונים אהובה. קטי אומרת לי שהיא בדרכה הביתה ושהכל בסדר ומאשרת לי לשחרר את התחמס שבי. אני צוהל, נוסע תחת לירח המהל ואל התחמס הגואל. ואל מנחם, שמחכה לי גם. מנחם, איש התחמס האמיתי. זה שהוא כזה בליל ירח מלא ובליל ירח חסר וגם במהלך היום, כשהירח מנמנם.

ענבר מרימה גבות בסקפטיות נעורים ומעקלת שפתיים באירוניה שרכשה ביותר מדי שנות אבהות שלי, "נו אבא, אתה והשטויות שלך." בתגובה, אני פוער את המקור, חובט בניצני כנף ופוצח בטרטור תחמסי. היא נמלטת לחדרה בבהלה ואני בורח מהר מהבית, לפני שהיא תשנה את דעתה ותבטל לי את התוכניות.

עוד לפני החיבוק אנו מבריחים יחמור שליחך קוצים להנאתו. נו, מחייך אלינו הירח: יופי של התחלה סידרתי לכם. וכך הוא מלווה אותנו כל הלילה באורו, נכלא מאחורי סורג ושריג שסוגרים עליו, מתפתל בין ענפי העצים, קורץ לנו ומשתחרר בקלות. משחק מחבואים בגבם של קוצים ותופסת במדרונות מכוסי האורנים. ממריא ומחולל, מצחקק מבין הכוכבים שמרצדים סביבו בגוונים ובני גוונים. ומתוך ריצוד הכוכבים מתקרבים אלינו שני זוגות של עיניים מעופפות, מרצדות כמו הכוכבים שלצידן, כבות ומאירות, נעצמות ונפקחות. נתלות על עץ אורן, מסובבות צמרת של ברוש, נחות על אקליפטוס וממריאות למעופם הפרפרי. זוג תחמסים נענה לקריאתנו ומזמין אותנו להצטרף אליו לריקוד לאור ירח. מנחם ואני ממריאים אליהם בכנפיים שצימחנו, רוקדים איתם סלואו ירח ומטרטרים איתם את שירת התחמסים.

וכשאנו נוחתים, מבוסמים כדבעי מניחוח המרווה שממלא את אוויר הלילה, אנו מזמינים אלינו תחמסים נוספים, כי לא די לנו במחול הראשון. ועוד תחמסים מתרצים ובאים לרקוד אתנו וביחד אנו רודפים אחר עשים, מתענגים על המגע המרפרף של כנפיהם. ומהשמחה הרבה אנו מעירים תורים שממריאים מצמרת עץ אורן. שני פרחחים מתיילדים שאנו, כשופי אפלה ונשף. מצחקקים ונחרדים מנביחות פתאומיות של כוס, ממשק כנפיים של עדת חוגלות מבולבלות. מתמוגגים משריקות של שעיר קרוב. מופתעים ממדרך רגליהן של המוני נמלי קציר. עשרות אלפי הרגליים הנמליות מתרגמות את חרש צעדיהן לרחש של קרקע מהלכת. שברי דגן נישאים ונבלעים בקן, שכמו חור שחור שואב אליו הכל.

נו, מחייך אלינו הירח: יופי של התחלה סידרתי לכם. וכך הוא מלווה אותנו כל הלילה באורו, נכלא מאחורי סורג ושריג שסוגרים עליו, מתפתל בין ענפי העצים, קורץ לנו ומשתחרר בקלות. משחק מחבואים בגבם של קוצים ותופסת במדרונות מכוסי האורנים.

שחרור ניעור, שר ושב לישון. צמרות מחודדות של ברושים מקושטות בהבהוב כוכב. הירח מעטר את הדרך בכתמי אור שמניסים את הצללים, שמשיבים מלחמה ומנצחים. מכתירים את האפלה למלכה. ורגלינו ניגפות באבנים, מועדות, מתגעגעות לביטחון שבאור. אך ממלכת הלילה שובה אותנו בקסמיה, בתחמסיה, בריח המתקתק של המרווה, שלא מרפה ומביא מרפא ותחושה של שפיות, שאיבדה את דרכה.

ואני מרווה בריח המרווה את צימאוני לשפיות ונוצר אותו גם אחרי הפרידה ממנחם ומהירח. כל הדרך הביתה, שעטוף בתרדמה של קטי וענבר. ולפני שאני נכנע לתנומה, אני ניגש לענבר שישנה שלווה במיטתה, פייתית כמעט. רוכן אליה, מפזר עליה מנוצותיי הנושרות ומרפרף במקורי על לחיה הרכה. בנשיקה קלה ותחמסית.