אני עובר מהמצלמה למשקפת ובחזרה, לוגם מהקפה ופתאום שואג לרמי שזה ממש לא יפה ואיזה מין מארח הוא, שלא מגיש מיני תרגימה ליד הקפה. מיכה ממהר לתרגם את דבריי ואומר לרמי שאמנם השפה שלי בלתי אפשרית, אך שבדרך כלל ובהסתברות גבוהה אני מתכוון לאיזו עוגייה או שתיים, ואני אומר שאולי קצת יותר משתיים, וחוזר להתעמק בזהבנים, שמורטים את עצביי עם הכמויות הבלתי אפשריות שלהם. עכשיו אני שם לב שיש עוד חלון שמשקיף על קן של נקר, שעסוק בהאכלה. אני כועס על רמי, שבדיוק חזר עם שלושה סוגים של כדורי תמרים, ושואל אותו מה הוא עוד מסתיר ממני, ורמי—נבוך—אומר שחוץ מהרבה פרפרים זהו בערך, ואז כשהוא בוחן איך אני מחסל לו את כדורי התמרים, ניצת בעיניו איזה זיכרון והוא אומר, שמסתובב אצלו בחצר גם גוזל של קוקייה מצויצת, "טפיל פיקי, כן?". מיכה מהנהן בהסכמה. אבל אני עסוק מכדי להתעמק בתקשורת ביניהם. כי הפה שלי מלא בכדורי תמרים והעיניים שלי מלאות בזהבנים ואני רק כועס על רמי בשל הזוויות הבלתי אפשריות האלה של הציפורים, שמונעות צילום איכותי. אני נוזף בו שהוא לא גורם לזהבנים לרדת נמוך יותר, אל גובה העיניים והמצלמה, ובנוסף אני רוטן שהוא לא גזם לפני שבאתי חלק מעלי התות הרחבים שמסתירים את הזהבן הזכר, שבדיוק ממלא את מקורו בתות. אבל אני גם מהמהם שכדור התמרים המהמם הזה, עם הטחינה והקצח, הוא יצירת מופת קולינרית ושיארוז לי כמה הביתה (אם בטעות יישארו) ושאני צריך את המתכון, או "שעדיף בעצם רמי, שתעביר את המתכון לצפר הבא, שיארח אותי בסלון ביתו." מיכה מתעצבן ושואל מי אני חושב שיהיה מוכן לארח אותנו עם התנהגות כזו, ואני אומר, "חצוף! מה זאת אומרת מי? זה שיהיה לו בחצר זרזיר ארבה."
וכשצוצלת נוחתת מתחת לעץ התות, אני בכלל מרוצה וטופח לרמי על שכמו ואומר שאיזו כוס מים צוננים תעזור, עדיף בעצם סודה, בכל זאת יום חם היום, ורמי פולט אנחה של ייאוש ואני מלטף את הכרס ופולט גיהוק ואנחה של הערצה עצמית: כזו מתנה שאני.
