אל יווני בחיי שאל יווני לא נראה כמוני ולמען האמת גם אני לא נראה כמו אל יווני, יותר כמו רוח רפאים פולנייה שכבר חודשיים לא אכלה רגל קרושה. וזה לא שאני לא נראה לפעמים כמו אל יווני. נראה, בטח שנראה. כלומר לא מבנה הגוף, או מתאר הפנים, אבל משהו בג'יז שלי משדר אל יווני. לפחות בחושך ומזוויות מסוימות. אבל אחרי חודש וחצי ללא לייפר וללא טוויצ' ראוי לשמו—כלומר מאז עיט הסוואנות הפלסטיני באמצע יוני—אין פלא שהג'יז שלי קצת דעך והתקמט לאותה רוח רפאים פולנייה רעבה לרגל קרושה (ואיך הצלחתי, לפני שעוד התחלתי, כך להסתבך עם פולנים, צמחונים וימניים ואני בכלל פולני, צמחוני וכותב ביד ימין).
חודש וחצי של תשוקה לא ממומשת, של רוח רפאים קמוטה, אז מה הפלא שהידיעה על הטבלן אפור-הלחיים במעגן מיכאל עשתה את מה שהבולבול לבן-הלחיים האילתי לא עשה והחזירה את הסומק ללחיי. ממש חשתי את האל היווני צומח בקרבי, את החזה מתנפח, העיניים בורקות והזקן מתחדד לממדים מיתולוגיים, כל כולי מוכן לטוויצ' שיחזיר אותי לחיים. אבל לא, לא ממש, כי ההודעה על הטבלן תפסה אותי בחדר המתנה של רופא עיניים שהגדיל את האישונים שלי בשביל איזו בדיקה אווילית. בקושי הצלחתי לקרוא את ההודעה, הכל סביבי מטושטש, כל העצמים נראים אותו דבר ממש. ככל שראייתי משגת אפילו קטי, שאוחזת את ידי בדאגה, יכלה הייתה להיות אותו טבלן אפור-לחיים ממעגן מיכאל. גרוע מזה, הבטחתי לקטי שאעזור לה בערב להעביר את הקליניקה למקום החדש וזו הבטחה שאין ממנה דרך חזרה. כלומר, כאשר אישוניי יחזרו לתפקד ולראות טבלנים, עוד שלוש שעות לכל הפחות, יהיה מאוחר מכדי לטווצ' למעגן מיכאל ובחזרה. האל היווני שבי מתכווץ ומחוויר לכדי רוח הרפאים הפולנייה, שמחככת ידיים בהנאה, כי היא נהנית כל כך כשאני סובל.
וכמו אל מן המכונה זורק יואב בן-יעקב איזה רעיון שיכול להיות רלוונטי גם ליואב השני וגם לי, וזה לא שאין ברעיון משיכה מכשפת כלשהי, אבל אני מתפכח מהר ומנער מעל עצמי את המחשבות האפלות הללו ומקווה שגם יואב השני עושה כמוני. אני מנער מעליי את ההזיות ומצטמק אל תוך עצמי, אל תוך האומללות של טוויצ'ר לא ממומש, וכל הערב אני ממלמל הברות לא ברורות, סוחב ארגזים עבור קטי ואישוניי חוזרים בהדרגה לגודלם הטבעי, מכינים את עצמם לחלומות רטובים על טבלנים, לסיוטים על טבלנים נמלטים. רק לישון אני רוצה, לישון כדי שהלילה וסיוטיו יחלפו כבר ויפנו את מקומם לבוקר של טוויצ' ושל תקוות חדשות: מי ייתן וימתין לי הטבלן ויסיר מלחיי את חיוורון המוות, יצבע אותם בסומק בריא של לייפר חדש.
חודש וחצי של תשוקה לא ממומשת, של רוח רפאים קמוטה, אז מה הפלא שהידיעה על הטבלן אפור-הלחיים במעגן מיכאל עשתה את מה שהבולבול לבן-הלחיים האילתי לא עשה והחזירה את הסומק ללחיי.
