ארבעה גברים בגיל העמידה יושבים שפופים, ועוד אחד, עודד, שוכב על חלוקי הים, עושה עצמו ישן, אך קול גריסת החלוקים מתחת לגבו, מעיד על תנועות נמרצות של ערות. כל החמישה משקים ומטפחים את הייאוש והתסכול, כמו היו רשימות חיים, וכולנו נאפים בחום הכבשני של החוף הצפוני ומביטים בעיניים כלות בים, שנמצא כמטווחי יריקה ועם זאת רחוק כל כך, מעבר להררי החושך ממש. שם, מעל לים האדום, משחקות שחפיות שונית וביניהן יסעור כהה, כמה חמסנים רחבי-אברה וחמסן טפיל אחד, כולם לועגים לנו ממרחקים, מיידים בנו את אברותיהם, צוללים אל הים, או דואים ממש מעליו. סולה לבנת-בטן ניצבת רדומה על המצוף שלה. היינו אמורים לחוג סביבה בסירה, לצלמה מכל זווית ובכל תנוחה, אך היא על המצוף ואנו על החוף, מקורה הכביר דוקר את לבנו וחיוכה הממזרי זורה מלח על פצעי הדקירה. שתי שחפיות כספיות ובזנבן שחפית בנגלית, מעלות לרגע את המורל, שמוליק כמעט ומחייך, בחיי שכמעט והוא מחייך. אך השחפיות חולפות באותה מהירות שבה באו, מותירות לנו עורבים הודיים רעשניים, שסורקים את נוצותיהם, גונבים זה מזה שאריות מזון וזורקים מבטים נזעמים בלהקות גדולות של דררות ויונות, שעפות מעל לכולנו, מזכירות לנו את ציפורי הבית, שנמצא רחוק אף יותר מהים.
שם, מעל לים האדום, משחקות שחפיות שונית וביניהן יסעור כהה, כמה חמסנים רחבי-אברה וחמסן טפיל אחד, כולם לועגים לנו ממרחקים, מיידים בנו את אברותיהם, צוללים אל הים, או דואים ממש מעליו. סולה לבנת-בטן ניצבת רדומה על המצוף שלה.