דילוג לתוכן

אמא

יתמות וטוויץ' | 26 במרץ 2024

רבע לתשע בבוקר והפקיד בלשכת הבריאות בנתניה מושיט לי את אישור הקבורה ועוד מנחה מניחומיו. אני מודה לו ומועד אל מחוץ ללשכה, אל רחוב נתנייתי מאובק. אני ער מזה ארבע שעות וחצי, מאז הטלפון מנטע, שבישרה לי שנגדשה סאת ייסוריה של אימא והיא הלכה לעולמה. האור מכאיב לעיניי העייפות, אוויר הבוקר ממלא את הריקנות, שאני חש מאז נשקתי למצחה הקר של אימא, מאז העמסתי את גופתה הצפודה לאמבולנס של חברה קדישא, מאז תמה גסיסתה הכאובה.

אני מוודא את השעה. עשר דקות לתשע. בחמש הדקות הללו, מאז שנפרדתי מהפקיד, המשיך העולם לסוב על צירו, לשאת בחדר מתים נתנייתי אחד את אימא, שלא עוד. ועדיין, יש לי עוד שבע שעות עד להלוויה, יום שלם שנמתח ריקני להחריד. צרחות של מיינות מעירות אותי מקהות החושים. ציפורים, כן, ורצף צפרות ויש גם, אני נזכר, את סבכי המדבר המערבי ההוא בחיפה, שלא נסעתי אליו עד כה, בשל גסיסתה של אימא. אני נחרד מעצמי ומבטל את הרעיון. הייתי מכה את עצמי, כעונש על הרעיון המטורף, אבל אנשים פה יראו וגם כך, אני נראה די מוזר, כנפיו של המוות מרפרפות סביבי, משיבות עלי רוח נדיבה ומניעות אותי כעלה נידף. אבל למה לא, בעצם? כמה זמן כבר יקח לחיפה? 45 דקות? יאללה, נו, ולאימא כבר לא אכפת ואני יתום היום, מותר לי, מגיע לי לייפר ביום של מיתה.

אני מוודא את השעה. עשר דקות לתשע. בחמש הדקות הללו, מאז שנפרדתי מהפקיד, המשיך העולם לסוב על צירו, לשאת בחדר מתים נתנייתי אחד את אימא, שלא עוד. ועדיין, יש לי עוד שבע שעות עד להלוויה, יום שלם שנמתח ריקני להחריד.

אמא

אני פועל מייד, כדי לא לתת זמן להיסוסים לגבור על ההחלטה המטופשת. אני עולה לאוטו, מתנקה ממחשבות ונוהג. יש עוד שרידי פקקים בשעה הזו, והתנועה מזדחלת לאיטה עד לחיפה ושם פונה הדרך דרומה, אל חוף הסטודנטים. אין דיווחים על הסבכי מהיום ואני רוטן, נוזף בעצמי, מזכיר לעצמי שיכולתי לישון בבית של אימא, להשלים שעות שינה חסרות, לעבור על אלבומי התמונות, לרענן זיכרונות, לעדכן עוד מישהו במותה של אימא. מה גם שבחוף נושבת רוח עירה, שמורידה את כל הציפורים עמוק בשיחים.

אני לבד בחוף נשוב הרוח. נו בטח, כולם כבר היו אצל הסבכי והוא בטח עף הלילה וגם אם לא, אז רבאק, הוא יתחבא בגלל הרוח, בגלל השעה המאוחרת. שוב אני כועס על עצמי, על השטות הזו, לטווץ' דווקא היום. אך מצד שני, הצפרות ממלאת את חזי ואת ראשי, דוחפת מעלי את כנפיו של המוות וממלאת אותי חיות.

אני מזדחל בחול עד לנקודת הדיווח. אני לבד ואין סבכי. אני מקלל. אותי ואת העולם ואת הצפרים כולם. נטע מתקשרת ואני מבטיח לה שאעבור בסופר ואקנה מצרכים לשבעה ומנסה להחריש את הרוח העירה, שנטע לא תחשוד בי. בכל זאת, הלילה מתה אימא ואני, כמו אידיוט, מחפש בחוף ציפור. אני מתקשר לעדכן את אורן, שולח הודעה בקבוצה של חולדה ואז אורי מגיע מצפון, מצטרף לחיפושים המתסכלים, גם גל ונתנאל ועוד כמה שאני לא מכיר. מתברר שאני לא היחיד שלא הספיק לבקר אצל הסבכי. אבל אני היחיד פה שיתמותו טרייה.

אני לבד בחוף נשוב הרוח. נו בטח, כולם כבר היו אצל הסבכי והוא בטח עף הלילה וגם אם לא, אז רבאק, הוא יתחבא בגלל הרוח, בגלל השעה המאוחרת. שוב אני כועס על עצמי, על השטות הזו, לטווץ' דווקא היום. 

כבדרך של שגרה הם שואלים לשלומי, ולא מצפים לקבל את התשובה הזו. אני גם לא מצפה מעצמי לתת אותה, אך מה לעשות: אימא נפטרה, יש לי הלוויה על הראש ופרידה בחזה. הם מושכים בכתפיים בהבנה או בחוסר אימון. לא כל כך אכפת לי, כי בינתיים חולפת שעה ואין סבכי בנמצא. כולנו חגים סביב השיחים ואין סבכי, רק כמה ציפורים רגילות ואומללות מהרוח.

ואז אורי אומר שאולי הוא ראה את הסבכי. משהו בי ניעור. אנו מקיפים את השיח החשוד וכלום. עוד רבע שעה ומה שניעור כבה. ואז גל מדווח ושוב אנו מקיפים שיח ריק להחליא ועוד רבע שעה והזמן מתחיל לאזול וכמעט מצחיק אותי לחשוב במונחים כאלה היום, כשהזמן אזל ועצר מלכת עבורה.

אני מתייאש, פונה לים וזועק בלחש, "סבכי מנוול, יתום אני, מגיע לי אותך." שקט. חוץ מהרוח הזו, הנושבת, שבטח לקחה אותו מפה, השיבה אותו למרוקו. אני משרך את רגליי בחול אל עבר האוטו, לכיוון ההלווייה והמשפחה הנאספת, ואז גל זועק, ש-"הנה, פיקי, הסבכי פה," ומשהו אדמוני וקטן מטפס מתוכו של שיח, כל נוצותיו פרועות ברוח והוא מטרטר אלי בקולו של סבכי המדבר, אך קצת אחרת, מערבי יותר ומנחם. אני מביט בו בעיניים מתמלאות ועונה: "אשריי, יתום אני."

סבכי מדבר מערבי