אפור עייף אופף את התל, אפור עייף מתנדף מהתל, כל העולם כולו אפור עייף, גם רוני ואני, רק הים לרגלינו גועש ורועש מרוח סערה וממאות רבות של שחפי אגמים, שמקציפים את הגלים ועוד אי אילו שחפים גדולים, שהייתי מונה את מיניהם אם רק הייתי מאמין לי או להם ואני לא מאמין, כי הם שחפים, כאלה מין שחפים בגוונים דומים של אפור ועם כתמים לבנים בקצה כנף וכתמים שחורים לפני קצה כנף והכתמים הלבנים ו/או השחורים קטנים פחות או גדולים יותר, אולי בכלל גדולים פחות או קטנים יותר, כלומר כל כולם של השחפים מידות שונות של אותו הדבר בדיוק, וזה עוד לפני צעירי השחפים, שמעופפים בתוך האפור עייף ומחוללים מהומות משל עצמם ואני מסרב לתת בהם שמות ורוני אומר שהיה נותן בהם שמות, אילו רק היו הם פחות שחפים ויותר ציפורים, והרגליים כבר כואבות מהישיבה הבלתי אפשרית על הקרקע הקרה של תל יבנה-ים והישבן לא מרגיש דבר ורק השחפים האלה, קראו להם איך שתקראו, ממלאים את האופק ואת הטלסקופ ומאיצים את מקצב התצפית, את עייפותה, לסעור חסרת נשימה בקצב מעופם, והמשקפות נעות וסורקות את המהומה השחפית והנה יסעור מצוי ועוד יסעור מצוי, שלושה יסעורים מצויים לוחכים את הגלים וזה נשמע הרבה, אבל אלה שלושה יסעורים בשעתיים וחצי, כלומר לא ממש הרבה, לפחות בז נודד מלהטט לפנינו, עט ונוסק בתוך הענן של שחפי האגמים, שמתפזרים ומתלכדים למקצב להטוטיו ונפוצים לכל עבר ושבים מכל עבר בקצב ציוויו, אבל הבז די רחוק והוא גם נעלם ואנחנו נשארים עם דרורי הבית של התל, והדרורים תמיד נחמדים ותמיד מוכנים לארח חברה, אבל בלי להעליב, לא בשביל דרורים אנחנו קופאים ברוח הקרה ונותנים לרגלינו לכאוב ולעיניים להינעץ בעיניות הטלסקופ ולצאת משמורותיהן אל עבר האפור עייף, שמרגע לרגע הופך אפור יותר ועייף יותר והפנטזיות משתחררות מכל רסן, נשלחות אל קצות תבל ושבות אלינו עם אלבטרוס ויסעורון וסולה וגם לילית שלג נחה על החול, אך כשהפנטזיות שוככות ומתנמנמות, נותרים רק שחפי אגמים ושחפים שהם מידות שונות של אותו הדבר בדיוק, וברק מתקשר ואני שמח להעביר כמה דקות בשיחה אתו, כי אני משועמם והוא משועמם ורוני עסוק בפיננסים ועוד ועוד שחפי אגמים ממלאים את הים, פה ושם שחור קורמורני מנקד את האפור ואת הלבן ואני מנסה להפיג את שעמומו של ברק וברק מנסה להפיג את שעמומי ומתוך השעמום שמסרב לחלוף, מופיעה שחפית כספית והיא ענקית והיא צבעונית כמו זיקוקי דינור מתפוצצים, והיא בהחלט מפיגה את האפרוריות ואת העייפות ובעיניה זיק של שובבות, כי היא יודעת שהיא העונש על היסח הדעת, כי בתצפית ים אין כפרה ואין מחילה על חוסר ריכוז שכזה, מה שבא גם הולך ובמהירות הוא הולך, במעוף נחוש וחזק הוא נעלם, נטמע באפור עייף, והמצלמה אמנם מתעופפת אל כיוונה, אך איני מספיק לנתק את השיחה והשחפית כבר אינה והכל שוב אפור ועייף.
