אם תשאלו את מיכה איך היה בחרמון אתמול הוא יהרהר, ינסה להיזכר (בכל זאת בן חמישים ושלוש) ויאמר שהיה טוב; שחוץ מהרוח המציקה, היה טוב מאוד, לא? היו מלא בזבוזי לבנון, גיבתוני סלעים, ירגזי חרמון, סיטות, סטיריות חרמון, רמי אחד, נימפיות פנדורה וטסיות שטסו ברוח הסוערת. והנופים? אוי, הנופים של החרמון, כך הוא יאמר עליהם, ממש מרחיבים את הלב. אותי לא תצטרכו לשאול, כי מרוב שהארבעה חודשים החסרים חומרים בדמי, אני לא יכול להתאפק, להמתין לשאלה, ואני מזנק וזועק שהיה נורא והזיכרון הרי טרי אצלי בראש, צעיר שאני, ואני מצווח שהחצוצרנים לא באו והצחיחניות לא הופיעו ואיפה היו הגיבתונים שחורי-הראש, או ירוקי ההרקולס ובז החופים, ואיך למעלה בגבעות הקרב עם הרוח הזו, הסוערת, הציפורים היו בעיקר כתמים נמרחים ברוח, לא יכולנו לראות כלום, אפילו לא עורבים שחורים.
ומיכה יהרהר שוב וישאל על הפגישה למעלה עם שחף, מפגש הפסגה המפתיע, איך פתאום השכבה שלו הופיעה למולנו ושחף ניגש אלי וחיבק אותי בבגרות מפעימה, ואיך שהתרגשתי ככה שם אל מול כולם, כמעט והזלתי דמעות. ואיזה מזל שהצלחתי להריץ קדימה את ארבעת החודשים החסרים והראיתי בגרות והורות, בכל זאת הילד מתקרב לשבע עשרה ויש גבול לכמה ניתן להביך אותו אל מול חבריו. ולרגע הבגרות באמת צלחה בידי, אבל כשנפרדנו שם למעלה, קרסה הבגרות הזמנית אל תוך עצמה ואני נפלתי על הקרקע בטנטרום נזעם ונסער, בטשתי ברגליי וידיי, הרמתי ענני אבק שברוח העזה חזרו להכות בפניי ומיכה נתן לי רגע להירגע ואז לקח אותי ביד לרכבל והבטיח לי שלמטה לא תהיה רוח ויהיה נעים ונוכל לצלם פרפרים ולראות ציפורים. אבל כשהגענו למטה הרוח הכתה בעוז ורמי נעלם לנער אלונים ולא היו פרפרים ולא ציפורים ובלית ברירה המשכנו לרדת אל עבר החטיבה ובדרך ניערנו קרקשים קיליקיים, אולי ימריא לנו ירוקי, אבל רק כחלוני אפון נעצו בנו מביטים מאשימים וסטיריות חרמון ניסו למצוא מסתור מרוח הסערה, שנשבה גם ממני וגם מההר.
ומיכה יהרהר שוב וישאל על הפגישה למעלה עם שחף, מפגש הפסגה המפתיע, איך פתאום השכבה שלו הופיעה למולנו ושחף ניגש אלי וחיבק אותי בבגרות מפעימה, ואיך שהתרגשתי ככה שם אל מול כולם, כמעט והזלתי דמעות.
