אני מבלה סוף שבוע משפחתי בעמק יזרעאל ויואב בא לאסוף אותי מצומת אלונים, לצפרות מלכילונים ביער ביריה. במין פינוק לא אופייני, אנחנו קובעים לשבע בבוקר. אך שני צפרים כמונו לא יודעים מה לעשות עם שעת השינה הנוספת, וכשבחמש וחצי יואב מברר איתי אם ניתן להקדים את שעת האיסוף, אני כבר רכון מעל לאדים המהבילים של כוס קפה ואומר לו ש-"כן, בוא כבר, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי".
בנקודת המפגש ולפני שמשיגות אותנו חדשות הלילה, אני מנסה את מזלי בהתחכמות מבודחת, "אז מה יואב? אתה לא יכול בלעדיי, אה? עד עמק יזרעאל הרחקת כדי להיפגש." יואב יורה בי מבט נזעם ורוטן ש-"זו לולה שלא יכולה, לא אני. וזה לא אתה, אלא מלכילונים, שאין לה עוד ברשימת החיים". לולה זוקפת גבה בשעמום מופגן, למדה לקבל בלית ברירה את היותה מאגר התירוצים האולטימטיבי של יואב. היא גם זוקפת אוזן, כדי להבהיר שאין סיבה שאעוף על עצמי ככה, "יואב נוסע לראות מלכילונים, להוסיף אותם, בדקה התשעים, לרשימת השנה הגדולה קטנה שלו. וחוץ מזה, לפני שאתה שוקע במצב הרוח המבודח שלך, תעיף מבט סביבך". את כל זה היא מספיקה לתקשר בהינף אוזן כלבית, חכמה משני הצפרים המצונפים מלפנים. והיא צודקת. גם פה בעמק יזרעאל, כמו בשפלה הפנימית, השמיים סמוקי זריחה, וממש כמו שם בבית, גם כאן מופרעת השלווה הוורדרדה שלהם ברעמי המראות מוקדמות, ומנוקדת במטוסים מגביהים וממהרים אל אחת מזירות הלחימה המרובות והפזורות, כבדים מחימוש קטלני.
בנקודת המפגש ולפני שמשיגות אותנו חדשות הלילה, אני מנסה את מזלי בהתחכמות מבודחת, "אז מה יואב? אתה לא יכול בלעדיי, אה? עד עמק יזרעאל הרחקת כדי להיפגש." יואב יורה בי מבט נזעם
