היום שומט את ראשו, פעימות אורו האחרונות דועכות אל חשיכה והלילה דוחק במיכה ובי ואנו מצטרפים לליעד ורוני לסיור לילה בין התילים של השפלה הפנימית: תל צפית, תל לכיש, תל מרשה ועוד אי אילו תילים נטולי שם. אנו עושים את דרכינו בין התילים ובין צללים וזוגות רבים של עיניים נוצצות, כנפיים חובטות ורגליים מנתרות ושועטות. את חתולי הבית אנו מותירים מאחור והם מפנים את המרחבים האפלים לחתולי בר וחתולי הבר מתכנסים בשלפים, אורבים לנברנים פתאים. פרוותם החתולית אפרורית, טבעות שחורות בקצה זנבם, שמתפתל בעצלות מטעה. אחד החתולים רובץ במדרון בין השיחים ונועץ בנו מבט רציני. הוא גלוי כולו, מלבד ענף דק שמעטר את מצחו כחיוך צ'שייר וכאותו חיוך מסתורי, הוא נותר תלוי באוויר וישנו, גם כשהחתול קם, מתמתח והופך בתוככי הסבך לאינו. תנים ושועלים מסתובבים בשדות שבין הגבעות. גם השועלים מחפשים נברנים, התנים מסתפקים בשרידי אבטיחים שתוססים במקשות נטושות. צבאים בורחים מאתנו בניתורים מגביהי עוף, עוד ועוד צבאים, ניתן כאן לטעות ולחשוב שעתידם מובטח.
זיקית תוהה מה מעשינו למרגלות עץ השיזף בו מצאה מנוח. עיניה מפלבלות, מנסות לשוות לעצמן מבט מאיים. שלושה חוויאים מנומנמים משלחים אותנו לכל הרוחות ואנו ממהרים בעקבות הרוחות ולרגע אחד סלעית ערבות היא הרוח והיא עפה לצידנו מהירה כרוח, מהירה מהרוח, רק הכתם הלבן שבזנבה נראה, גופה נמסך בחשיכה, אליה היא נעלמת כלעומת שבאה. ארבעה כוסי חורבות מלווים את תנועתנו בין התילים, עיניהם הצהובות מאירות כמגדלור בחשיכה, ואנו מתמסרים למגדלורים המנחמים האלה. אחד הכוסים עומד על אם הדרך, עוצר אותנו מלהמשיך. מבטו נשלח אל האפילה, כל כך מהופנט הוא מטרף פוטנציאלי, שהוא נותר אדיש לי. אני מנצל את אדישותו, זוחל אליו מתחת לאלומות האור של הטנדר, בין חלקיקי האבק שמתאבכים ומיתמרים אל הירח המלא, שבלילה הזה הוא לוט בעננים שחורים ובתימרות האבק, שממלא את האדמה החרבה והצמאה.
