בזי מלחמה

בהדרגה אנחנו יוצאים מהאוהל, מותחים איברים שהתכווצו בצפיפותו. הזריחה ממתיקה את הקפה המר וממסגרת את גופו של בולבול, שזורח עם השמש העולה, מפזר סביבו נגוהות של אור סגול. אני מאושר. זה עומד להיות חלום של יום. קטי ואני, לבד במדבר. ואז כמה פיצוצים, לא מאוד רחוקים. אין שום עדכון בחדשות, אבל הפיצוצים ברורים. גם פטריית העשן, שמצמחת מעבר לגבעות. גם כמה ציוצים של נחליאלים צהובים. אני משכנע את קטי שזה מטח קטן, רגיל כזה, שום דבר שיש לחשוש ממנו, ואנחנו במדבר ומי יירה למדבר וענבר רחוקה ואם יש צורך, אז היא קרובה לממ"ד של מאיה. עדיף שנצא למסלול. עד שנחזור הכל כבר יהיה מאחורינו. קטי מתחייכת, כמעט מחייכת, ואומרת שטוב, לפחות יהיה לי מה לכתוב ואני צוחק בתשובה ואומר, שבאמת לא ידעתי על מה אכתוב היום. הרי כבר כתבתי כל שיש לכתוב על טיולי יום הולדת סביב שדה בוקר. אז טוב שכמה פיצוצים מתבלים לנו את הבוקר.

הם גם עוזרים במעלה דבשון, שחולף במהירות, כי אני מנסה להבין את מפת הפיצוצים ולמה הם אינם מסתיימים. אני כמעט ושוכח להתעייף בגלל הרעמים העמומים. המטוסים הראשונים ממריאים והרמה נפרשת למולנו. עיתות של שלווה בין התפרצויות של פיצוצים. לא נראה שזה נגמר. עוד פטריות עשן. מסוק קרב ראשון נע דרומה. המדרשה מתפרצת באזעקה מחרישה, שאין ממנה מפלט ואין סביבנו מקלט. רק תל אבנים, ששנינו מתיישבים לצידו, מחכים ליירוט. אני מבין שזה לא סבב רגיל, מה שלא תהא במקום הזה הגדרה של רגיל. רק אתמול חגגנו יום הולדת לחבר בהעלאת זיכרונות של ילדות בצל מלחמת יום כיפור. ועכשיו שוב. בינתיים, על הרמה, נעלמת הקליטה, ואיתה גם היכולת לתכנן. פשוט חותרים הלאה, כי מה כבר נותר לעשות.

המחשבות עפות אל שחף. הוא עוד מוקדם מדי בהכשרה מכדי להישלח לקרב, אך מאוחר מכדי שהצבא יתעלם מחיילותו. אני לא יודע מה לחשוב ומנער מעלי את המחשבה, מנסה להתרכז במרחבי המדבר, שבאתי להתרווח בהם. עפרוני מדבר מלווים אותנו. קוראים חוצים את דרכנו, לחוצים כרגיל, לחוצים כמונו. הבלחי קליטה ואיתם דיווחי מלחמה, קרבות ברחובות. כבר לא יום חלום. יום בלהות. אך אנחנו מתעדכנים שענבר אכן נאספה לממ"ד של מאיה ושחף מאבטח את הבסיס. מצד שני, נימרוד של נגה נקרא למילואים. והיא חוזרת הביתה. אלינו. עם חיים הכלב. רק שאנחנו כאן, גומאים את רמת דבשון, מקווים שתסתיים כבר ונוכל לרדת לבקעת צין ולשוב הביתה.