אבל אז בא הבז השחור, באו שני בזים, אולי אפילו שלושה, מחליקים בשקט על אברותיו של האור האחרון, ניצודים על ידי הלילה המעמיק והם מתפזרים לצוד לאורך הקירות המצוקיים, תרים את הציפורים המאחרות, את העטלפים המקדימים, אולי את הסנוניות הנודדות. אך כל ההתרחשות מאתנו והלאה, כי התמקמנו בפינה הלא נכונה ואנחנו מקפלים מהר את הציוד ונכנסים למכונית ודוהרים אל הפינה הנגדית, דוהרים בדרך המשובשת ובלילה המעמיק ומגיעים בחופזה, פורקים מהמכונית ונעמדים משתאים מתחת לאחד הבזים וטופריו הנשלחים ותמרוניו הקטלניים וצלליתו צוללת ונוסקת ושוב צוללת והעלטה שולחת בו טופריה ועוטה אותו בשחור והוא נבלע בה ובצוקים המאפילים, ואנו מתמלאים באנרגיות ובשמחה קמאית כמעט, ומצוידים בחיות המחודשת הזו ובתחושה שהמזל משחק לנו הלילה, שדבר לא יעמוד בדרכינו, אנו ממשיכים להסתובב ומחפשים בקירות ינשופים מדבריים ובקרקעות תרים תחמסים מדבריים, אך כל שנעשה וכל כמה שלא נתאמץ, אין ינשופים ואין תחמסים, רק שקט ולילה ששולח בנו את מכותיו: חשיכה, אפילה, עלטה ויתושים שמוצצים את דמנו.
ושלוש אנפות לילה נבחניות נלכדות באלומת האור שכשתגמול אנו שולחים בחשיכה ועטלף שכנפיו הקרומיות פרושות בין רגליו וידיו המתוחות והאור חולף דרכן להיעלם באפילה וארבעה תנים, ספק משועממים, ספק משועשעים, שעוקבים אחרינו ממרחק בטוח, לעיתים רק עיניהם מנצנצות במשובה. והזמן עובר והאופטימיות שלנו דועכת אל החשיכה, נאספת אל אבותיה, כמו האור שנאסף לפניה. ובאקט של ייאוש אנו מחליטים לעשות את הדבר היחיד שהצטיינו בו היום: לחצוב יצורי יום מהלילה. ואנו נוסעים למצוא כחלונים אמריקניים ומוצאים אותם תלויים נמים מאשבולי הדגן, והם אשכולות קלילים ורדומים, ישנים בתוך עננים סמיכים של עשים מתענגים, ישנים באורות הנוגהים של ספינות התענוגות, ספינות השוטים, של כל אותם מלונות ששטים אל מותם בים, שנזנח אל מותו.
