ריח חרוך עומד באוויר. שקט שלאחר שריפה נח על העמק, עוטף אותו באלף מועקות ובשריקת כרוון קטועה ושבורה. האוויר הכבד חובק את חלקיקי הפיח, כולא אותם בעמק, לא מאפשר להם להתפזר. דרורי בית מקובצים על צמרת עץ, מצטנפים בקול דממה דקה, אפופים בהלם הלילה שהאיר בתבערה. בולבולים מצטופפים, מבקשים הגנה בקבוצה. דוכיפת מניפה כיפתה, משיבה באמצעותה רוח קלושה. הזהב של כיפת הזהב מעומעם קלות באפר המרחף. הר הצופים מלקק את מכוות האש שהוטלה בו. שקט כבד, ותחושת מחנק.
צרחה של דררה, קריאת מיינה ומשב רוח קל מעיר את העמק, מאוורר אותו מחלקיקי הפיח, מהמחנק, מהדומייה המצמיתה. הדרורים מתנערים משיתוקם ומשתיקתם, מצייצים בקול ואז בקול גדול. מתפזרים בכרם הזיתים ללקט את מזונם. נקר מתחיל לתופף בהתלהבות הולכת וגדלה, מושך אליו נקר נוסף וביחד הם חגים בתיאום מושלם סביב העץ, עוצרים בצוותא והולמים זה לזה, כמו לב כפול ומאוהב. שוב שריקת הכרוון והפעם היא ממושכת ושלמה. הוא רץ בין עצי העמק, עוצר, גוחן ונעלם בעשבייה. שני סיסים חולפים באופק ונעלמים בין בנייני העיר. חלונותיה מנצנצים באור השמש, כרמצי מדורה. עורבים קוראים בצרידות רעננה. פתאום אני מבין כמה ציפיתי לקריאתם שתקרע את הדממה, תעלה מתוך המחנק המעיק הזה ותחליפו בבעירת חיים.
ריח חרוך עומד באוויר. שקט שלאחר שריפה נח על העמק, עוטף אותו באלף מועקות ובשריקת כרוון קטועה ושבורה. האוויר הכבד חובק את חלקיקי הפיח, כולא אותם בעמק, לא מאפשר להם להתפזר. דרורי בית מקובצים על צמרת עץ, מצטנפים בקול דממה דקה, אפופים בהלם הלילה שהאיר בתבערה.