לביא ושלומי כבר כאן, שואלים אותי מה אני עושה פה, למה באתי שוב? אני מחייך ועונה שהדוחל הוא ציפור חלום, וגם מוסיף, בחצי קריצה ובכוונה מלאה, שהדוחל הוא בעיקר ציפור חלום של מיכה, שתקוע עכשיו בארצות הברית. אז מה אכפת לי לעקוץ אותו קצת בצילומי דוחל, להוציא לו את העיניים. לנוכח המבטים המוכיחים של שניהם, אני ממהר ומוסיף להגנתי, שמיכה שולח לי מארצות הברית צילומי קונדורים ונופים מושלגים. עקיצות הדדיות.
הדוחל רגוע להפליא, עסוק בענייניו, טובל במי הפלגים הבוציים, מתנער ועף להיעמד על עץ זית, להתייבש בחום השמש, שיצאה מבין העננים ומקנה לשחור לבן של גופו, איכויות זהובות, קורנות. הוא עף ברחבי הנחלה החורפית, נעלם בפאה אחת ומופיע באחרת. פעם השמש מאירה אותו מאחור, פעם מלפנים. זה מעין מחול שכזה, שאני, שלומי ולביא שותפים זוטרים בו, מוסיפים למנגינה הנעלמה את קצב סגירת הצמצם, את חישובי הזוויות והתקוות. לפרקים הדוחל מסתתר מאתנו, או נוחת על ענף שמופרע בענפים אחרים. לפרקים אחרים הוא משתף פעולה, נוחת על ענף גלוי, שמתלטף בקרני החמה, עינו מתנוצצת בזיק שובב.
הדוחל רגוע להפליא, עסוק בענייניו, טובל במי הפלגים הבוציים, מתנער ועף להיעמד על עץ זית, להתייבש בחום השמש, שיצאה מבין העננים ומקנה לשחור לבן של גופו, איכויות זהובות, קורנות.
