למשך שנייה חובקת חיים, אני מצפה לראות את במבה יורדת מהאוטו, מדלגת החוצה בזנב מכשכש, כמו לפני שנתיים שלוש, או, כמו בשבועות האחרונים, נשמטת מטה בזנב נפול. השנייה חולפת. הדלת האחורית נותרת חתומה ואין מי שירד דרכה. הידיעה מיתרגמת להבנה שזהו. תמו ימי הצפרות המשותפת, לא יסף המראה של במבה דרוכה ומדריכה, ששה אלי קרב עם תן או חתול, אך קשובה תמיד לציוצים, חרדה שלא להבהיל ציפור. כלבת צפרות למופת.
יש בנו צינה כפולה, של שחר חורפי ושל התאיינות. אבל את הטקס של צפרות בוקר שבת יש לקיים, ואנו פותחים בו, מקיפים את המאגר עם כיוון השעון, תמיד עם כיוון השעון. מעולם לא ניסינו לעצור את זרימת הזמן וללכת נגד כיוונו. מאוחר מדי לזה עכשיו. אין הרבה ציפורים במאגר, חורף ארור שכזה, אז תשומת הלב מתבדרת, מוליכה אותנו לזיכרונות במבה, והזיכרונות תמיד נעים נגד כיוון השעון. זהו טבעם. הם הולכים אחורה אל הדלת שנותרה חתומה הבוקר, ועוד אחורה אל בוקר יום שלישי, אז הצטרפתי לבמבה ויואב בנחל עקרון, יודעים שאולי זהו זה וזו הזדמנותי האחרונה, להתלטף במבטה החם, בניצוץ העין שכבה, אפילו גחל כבר לא לחש בה. היא הלכה לאורך הנחל, כבדה, מתנודדת קלות, אך נאמנה למשעול ולטקסים. לא כלבה כבמבה תשבור את רצף הצפרות בגלל שכואב, או בגלל שאינה שומעת ורואה. בפרידה התכופפתי ללטפה, בפעם האחרונה. בערבו של היום הבא, באה ההודעה של יואב, שבמבה אינה.
לא כלבה כבמבה תשבור את רצף הצפרות בגלל שכואב, או בגלל שאינה שומעת ורואה. בפרידה התכופפתי ללטפה, בפעם האחרונה. בערבו של היום הבא, באה ההודעה של יואב, שבמבה אינה.
