אז בעוד כולם מוטרדים אם המפגש יתרחש או לא, אני מוטרד בעיקר מהבפלות. אני לובש את המבט הכי נדיב שלי וניגש לאמיר, שמתעורר מתנומה נוספת ומציע לו את חבילת הבפלות. הוא מופתע מפרץ הנדיבות הבלתי אופייני שלי ושואל על מה ולמה, ומה אני ומיכה נאכל עם הקפה. אני אומר לו שיעזוב שטויות, שאני פשוט איש נדיב ואוהב אדם והוא ודודו נראים לי חיוורים וגם שלי ולמיכה יש עוגיות טריות יותר מאבו גוש. הוא מתעורר, מתנער, כמעט ותופס אותי, ואני מוסיף בחיוך, "סתם, סתם אמיר. אין לנו עוד עוגיות. רק החלטנו על שמירת משקל קלה, וכשהוא מרים גבות בתמיהה, אני קורץ לו בהיחבא ומצביע לכיוון מיכה. הוא קורץ לי בחזרה והאריזה נבלעת בחור השחור של חטיפי העולם כולו, מתוקים ומלוחים גם יחד: האוטו של אמיר ודודו.
אני שב למיכה, אומר לו שהכל מסודר ושאני אוכל לחזור הביתה, אל קטי. הוא פוטר אותי בהינף יד ושואל, "אבל מה עושים עם דודי ורותם, אני מודאג." אני פוטר אותו בהינף יד ומסביר לו את התיאוריה שלי, שאין סיכוי שרותם לא יטעה בדרכו בדיוק עד לכאן, ובאותו הרגע בדיוק עולה ענן של אבק מכיוון צפון ודודי ורותם מופיעים. דודי כמעט ומספיק לכעוס עלי, לשאול לאן אני חושב ששלחתי אותם, אבל כתלמיד שקדן של אורד ווינגייט, אני עולה להתקפה ומתחיל לצעוק עליו, שאיפה הם ומה הם חושבים לעצמם וכולנו היינו מודאגים עד מוות מההיעלמות שלהם ואם אני אשמע שהם ישבו בקניון הלבן ונתנו לנו להתייבש פה, בזמן שאנחנו דאגנו להם, זו תהיה הפעם האחרונה שאני מוכן לספור איתם אפס חוברות. מיכה רוצה לומר ששנינו דווקא כן הגענו קודם לקניון הלבן ומה זה יפה שם, אבל אני נותן לו מכה בצלעות שישתוק, ודודי ורותם משתתקים חפויי ראש. "יאללה," אני תופס פיקוד, לפני שמישהו יתעשת ויפרום את רשת שקריי, "אין לנו את כל היום כאן, יש לנו עוד כמה נקודות לספור היום," ואנחנו מתפזרים שוב לשלושה צוותים. כל מכונית נוסעת לנקודה הבאה.
אני לובש את המבט הכי נדיב שלי וניגש לאמיר, שמתעורר מתנומה נוספת ומציע לו את חבילת הבפלות. הוא מופתע מפרץ הנדיבות הבלתי אופייני שלי ושואל על מה ולמה, ומה אני ומיכה נאכל עם הקפה. אני אומר לו שיעזוב שטויות, שאני פשוט איש נדיב ואוהב אדם
