שחרור שר. שירתו משתחררת מאחיזתו הצהובה של החרדל. שתי רמיות מעופפות מהקנים. צטיה מתפוצצת ברעם זמרתה. ירקון שר בצרידות, חוחית בצלילות. ירגזי, צופית, המיית התור. עפרוני נוסק אל המרום, קטן מנקודה הוא ממטיר מטה את שירתו. אך השירות כולן מתגמדות למול צרצורם הרם של הבזבוזים. הם מעירים אותי בבקרים, מלווים אותי ביום, מחרישים אותי כשאני יוצא מהחצר. הזכרים עומדים על עצי הרימון המנצים, מכנסים את ראשיהם אל בין הכתפיים, מרטיטים את הכנפיים ופוערים את המקור בקול גדול. אז הם ממריאים, באותן כנפיים מרטיטות, מבצעים יעפי ראווה זרחניים, לפעמים נרדפים בידי זכרים אחרים, תמיד נעקבים על ידי נקבות בררניות.
חוחיות וחורפים חולקים את קוצי החוח, פניהן האדומים של החוחיות, מצחם השחור של החורפים. הקוצים כפים ברוח והציפורים איתם, נעות ונדות, קדות כמו היו עובדות את ראש הקוץ במין פולחן דתי. הן פולות זרעים מתוכו ומפצחות אותם במקורן העבה. חוחית מרקדת על הקוץ, מניפה את רגלה השמאלית כמו נדקרה בה, אך פניה ממשיכים לחייך, במסכתם הצבעונית. נימפית חורשף, צבעונית לא פחות מהחוחית, נחה על האדמה הלחה, חובטת בכנפיה, כמו אוזרת עוז להמריא אל בין הסנוניות הרעבתניות. לבניני צנון מתחבאים בלובן כנפיהם, מעופפים כעננים קטנים ולא מזינים.
חוחיות וחורפים חולקים את קוצי החוח, פניהן האדומים של החוחיות, מצחם השחור של החורפים. הקוצים כפים ברוח והציפורים איתם, נעות ונדות, קדות כמו היו עובדות את ראש הקוץ במין פולחן דתי. הן פולות זרעים מתוכו ומפצחות אותם במקורן העבה.
