חוד עקב מזדקף מעל למצוק הצינים. העננים וצלליהם גולשים עליו ועל המצוק, מטילים עלינו צינה שדוחקת אותנו מההר אל נחל צרור. הוא פורח בשיחי מוריקה וזוגן, במנתורים ורדרדים ובמקורי חסידה סגולים, בטוריים הזיפניים והמדבריים ובמרבדים לילכיים של שלח הערבה. זוג חצוצרני מדבר מנתר בין פרחי השלח והמנתור, מקוריהם הוורודים מתבלטים מבעד לצבעי הפריחה. שירה של סלעית לבנת-כנף מתחרה בשריקת הרוח ובשירה של עפרוני המדבר, גוברת עליהן, ואז מובסת בשריקות המסתלסלות של טריסטרמיות, שעוצמתן מטביעה גם את יללת הרוח, שמתנפלת על המפל ונדחקת בכל חגוויו. הרחק למטה, למרגלות המפל, מוריק ומתעגל גב צרור: הגב שלנו, של מחזור ז'. קיבלנו אותו בירושה ממחזור ד' שֶׁקִּבְּלוֹ בירושה ממחזור א'. בתורנו הורשנו אותו למחזור י"א. מסורת שדה בוקרית: היב"ניקים, לפני שעוזבים את המדרשה, מעבירים את הגב לטתניקים. שישמרו עליו, יעבדו ויתחזקו אותו, שירחצו בו. שישמרו בסוד את עצם קיומו מהעולם ומיתר המחזורים. בכל סתיו, אחרי קיץ ארוך במהלכו מתרוקן הגב, ולפני עונת הגשמים והשטפונות, היינו פושטים עליו עם אתי חפירה ודליים ומרוקנים ממנו את הסחופת. מכינים אותו להתמלא מחדש במים, להיות מוכן לרחצות הסודיות שלנו. לא ברור מדוע חשבנו שצריך לרוקן ממנו את הסחופת, איך לא הבנו את עוצמת המים השוטפים. איך הם ניתכים מהמפל, מסתערים שוצפים על הגב, מרוקנים אותו מכל תכולתו וממלאים אותו במים, גם בסחופת חדשה. בדיעבד, הייתה זו עבודה מיותרת. אך מתוך בּוּרוּת או התלהבות נעורים היינו מחויבים לה, ומגיעים פעם או פעמיים בשבוע, חמושים באתים, בדליים ובמעיין כמעט בלתי נדלה של און עלומים. היינו מרוקנים אותו, דלי אחר דלי, עד שהייתה נחשפת קרקעיתו, קירטונית ולבנונית, מוכנה לקלוט אליה את מי השיטפונות.
בהפסקות הקצרות היינו מתנמנמים ומתעוררים לקול שריקת הטריסטרמיות, טווים חלומות על העתיד, לא מבינים עוד את עוצמת החיים. איך הם ישצפו ויסחפו אותנו, מתעלמים מרצונות וממאוויים, מתכנונים מדוקדקים לפרטי פרטים. היינו גופים קטנים ולבנוניים על קירטון נרחב ולבנוני, סופגים את קרני השמש הסתווית, מאדימים ממנה וחוזרים לעבודת הפרך, שהוסיפה סומק של מאמץ לאדמומית השיזוף. עם השנים, נחשף סוד קיומו של הגב (או את שחשבנו להיות סוד קיומו), והיינו פוגשים בו בני מחזורים אחרים, ואחרי זה עוד ועוד מטיילים. היינו מזעיפים פנים לכולם, אף לא אחד מהם העלה בדעתו מדוע. ועדיין, בסתיו, לאחר הקיץ הארוך, היינו באים לגב שלנו ומרוקנים ממנו את הסחופת. מכינים אותו לשיטפונות וטווים בו עוד ועוד חלומות לעתיד, אורגים אותם מהחומרים המקומיים של סלע קירטון, שמיים תכולים, חזזיות ועננים. תופרים אותם לחלומות באמצעות שריקת הטריסטרמיות, שלא חשוב כמה זמן יחלוף, כמה שיטפונות ימלאו את הגב, או כמה חלומות יתרסקו, תמשיך להסתלסל ולהביס את יללת הרוח בחגווי המפל.
בהפסקות הקצרות היינו מתנמנמים ומתעוררים לקול שריקת הטריסטרמיות, טווים חלומות על העתיד, לא מבינים עוד את עוצמת החיים. איך הם ישצפו ויסחפו אותנו, מתעלמים מרצונות וממאוויים, מתכנונים מדוקדקים לפרטי פרטים.
