המסתור של התחנה מלא בצלמים ובתקתוקי שגרה של תריסי מצלמה ושל סבכים טוחנים שנחבאים בשיח הקידה שעוד פורח בצהוב. ממש כמו אתמול, כשגדעון עוד היה וכמו לפני שנים, כשגדעון הלך כאן וטיבע, וכמו לפני המון שנים, כשהיינו בחוג הצפרות ועוד לא הייתה התחנה, כי הוא עוד לא הקים אותה. המסתור מלא גם במשפחה חרדית שבחרה לחגוג את הפסח במקום הזה, וילדיה צוהלים למראן של כל הציפורים הצבעוניות: שלדג לבן-חזה שגבו מנצנץ טורקיזי מעל למים הירקרקים ולצבי הביצה שמשתזפים בגדותיה; זוג ברכיות, ראשו של הזכר בורק בירוק מתכתי; צופית שבוערת בכחול מתכתי וירקון שזורח בירוק זרחני. אבל אני מהופנט דווקא מאסופה פזורה של כתמים שחורים ולבנים שמגיחים מאפלוליתו של שיח ומתמזגים לחטפית לבנת-עורף. הראשונה שלי העונה. היא מציגה לנו את צידה הימני ואז את השמאלי. מהבהבת בשחור ובלבן, באור ובצל. היא עטה לחטוף זבוב וחוזרת לדגמן על הענף, מניפה את זנבה בתנועה חטפיתית אופיינית. במקום כוסית של וויסקי לכבודה ולזכרו של גדעון אנחנו מניפים את המשקפות, והיא מהנהנת לנו בהערכה.
אנחנו עולים לגן הוורדים שמלא במשפחות חרדיות, בזוגות של דתיים במפגשי שידוך, ובכמה צעירים שסביבם מיתמרים עננים ריחניים ומתקתקים. מעורב ירושלמי. בין לבין מקפצות הציפורים ומנסות לשמור על שפיותן ועל שגרתן יומן, הכנה מרוכזת להמשך הנדידה המאומצת. חנקנים נוביים מפגינים את יופיים ואת עוצמת מקוריהם; חכליליות עצים שמחליפות את חכליליות הסלעים, שעזבו כבר את הגן; עוד כמה חטפיות לבנות-עורף מבליחות מהצללים: מגדלורים מעופפים שמתווים לנו את נתיב ההתקדמות מפריחה סגולה של כליל החורש לשיח ורדרד של ורדים; נקרים בחיזורים קולניים; שברי שירה של זמירי ירדן נחבאים ועשרות תיקתוקים של סבכי טוחנים שמקפצים בין האלות ועוסקים במרדפים הדדיים. אבל עומס המבקרים האנושיים גובר ואנחנו מחליטים לרדת שוב לתחנה, לנחם אותה עוד רגע באבלה.
אנחנו עולים לגן הוורדים שמלא במשפחות חרדיות, בזוגות של דתיים במפגשי שידוך, ובכמה צעירים שסביבם מיתמרים עננים ריחניים ומתקתקים. מעורב ירושלמי.
