גוש פרווה שחור

חיים מסרב להתעורר | 11-13 בנובמבר 2023

גוש הפרווה השחור, שרובץ ללא ניע בסלון, מתעקש שלא להסתגל לשעון החורף. קשה לי להפריד אותו מהחשיכה הכללית, אבל הנחירות הקלות שעולות ממנו, מסגירות את עובדת היותו. מבחינתו, הלילה עוד בתוקף והוא ממאן לנוע, שלא לדבר על לקום. הוא שוכב במיטתו, בתנוחה שלפחות מבחינת האנטומיה של הגוף הכלבי, נראית לי כבלתי אפשרית; משהו שבין קוביזם מאוחר ואקספרסיוניזם מוקדם, עם קורט של מופשט. הראש מפותל על צירו של צוואר לא קיים. שן אחת מנצנצת מלוע שפעור לכאורה ואוזן מברישה זנב, שלפחות בתיאוריה, אמור להימצא בכלל בצדו השני של הגוף. הכלונסאות המכופפות בזווית הנושקת לשבירה, הן כנראה רגליים. בערך ארבע מהן מפוזרות סביבו, אך לא בטוח שכולן אכן יוצאות מהגוף המפורקד, על סף מפורק. מין כירבול כלבי שכזה, שמנסר לחלל הסלון נחירות חרישיות.

מבחינתו, הלילה עוד בתוקף והוא ממאן לנוע, שלא לדבר על לקום. הוא שוכב במיטתו, בתנוחה שלפחות מבחינת האנטומיה של הגוף הכלבי, נראית לי כבלתי אפשרית; משהו שבין קוביזם מאוחר ואקספרסיוניזם מוקדם, עם קורט של מופשט.

חיים ישן

אני מביט בשנתו של חיים בקנאה של מי שהתעורר מוקדם מדי. לא חשוב מה אני עושה, הכלב מסרב להתעורר ולחלוק עמי את מר יקיצתי. אני מדליק את האור במטבח, מרתיח מים בקומקום שמבעבע ורוחש, צועד מכאן לשם ועושה קולות של חתול ושל שודד ושל כלב מתגרד. אך חיים בשלו, ממשיך להתכרבל בתוך עצמו ולנחור. הנה הלכה הקונספציה של כלב שמירה. או שאולי הוא מכיר את הריח שלי ולמד את שגרת הבוקר המוקדם ויודע שדבר לא יצא לו ממני, עד שלא אחזור מסיבוב הצפרות. וממילא מוקדם לו מדי וחשוך וקריר, והוא מעדיף לישון ולחלום על קיפוד נטול קוצים.

רק כשאני פותח את הקופסא של העוגיות—זו שנגה אוסרת עלי לגעת בה מטעמים שערורייתיים של שיעורי סוכר וחיים אוסר עלי לגעת בה מבלי שאחלוק איתו את מתיקותה—הוא מזדקף ובא אלי בזנב, שמכשכש מתוך תנומה. טיפה של ריר נמתחת מלועו הפעור ומאיימת לנשור ולהכתים את הרצפה, בכתם של לחות. עיניו העכורות ננעצות בי במבט גרגרני ותובעני, שמתובל גם במעט עלבון: "איך זה שאני מעז לבד". אבל עוד יותר משנגה אוסרת עלי את העוגייה, היא אוסרת עלי לכבד את חיים בדברי מתיקה, והפחד שהיא מטילה חזק יותר מהסחטנות הרגשית, שחיים מפעיל עתה במבטו. אני לכוד בין הפטיש והסדן ומבין, שאם אינני רוצה שחיים יעורר מהומת אלוהים, שתעיר את כל דרי הבית הרדומים, אז עדיף שאוותר על העוגייה הגנובה, שכל כך רציתי שתמתיק לי את הקפה.

רק כשאני פותח את הקופסא של העוגיות—זו שנגה אוסרת עלי לגעת בה מטעמים שערורייתיים של שיעורי סוכר וחיים אוסר עלי לגעת בה מבלי שאחלוק איתו את מתיקותה—הוא מזדקף ובא אלי בזנב, שמכשכש מתוך תנומה.

עלווית חורף

אני סוגר את הקופסא באכזבה, גומר את הקפה המר ויוצא לצפר. את הדלת הנסגרת מלווה קול החבטה ברצפה של גופו של חיים, שמתמוטט חזרה למצב שינה. חיים של כלב. בחוץ מעט בוצי מהגשם שירד, ריח של חורף, ציפורים של חורף, עננים מחייכים וכיף. אני מחליף למגפיים, רק בשביל התחושה. נחליאלים בכיכר, שני זוגות של דוחלים פרושים בנקודות תצפית ופרושים מצויים מצ'פצ'פים מתוך המטעים והכרמים. כחול-חזה מציץ ושר, אדום-חזה מתקתק בהיחבא. שריקות של עלוויות חורף, שריקות גבוהות של פפיונים אדומי-גרון וגבוהות עוד יותר של רמיות. אך השריקות כולן נבלעות בשאגת ההמראות של מטוסי הקרב וברעש הלהבים של מסוקי סער ותובלה, שמרעידים את השדות. שגרת מלחמה, שמסיגה אותי הביתה, מובס.

אני קרב אל הדלת ושולף מהכיס את המפתחות, שמשקשקים בכף ידי. כמענה, הולכים ומתחזקים מתוך הבית הקולות הכלביים: יבבות שמחה מהולות ביללות דרבון: "גם כן אתה, איפה נעלמת, בוא ותוציא אותי כבר". גוש הפרווה התעורר ולא יניח לי לחמוק אל חדר העבודה. אפילו עם שעון חורף ועייפות כרונית, באה שעתו של חיים להתעורר. צרכיו קוראים והשדות מזמינים. אני פותח את הדלת והוא ממתין לי מעברה השני, מוכן ומזומן לקפץ ולכרכר סביבי. כל איבריו הסתדרו נכון, זנב פה ואוזניים שם, ראש זקוף וארבע רגליים בדיוק, כולן מוכנות לשאת את בעליהן ולגרור אותי אל השדות. הוא דוחק אותי בחוטמו אל הפינה ואל הרצועה המנצנצת בוורוד, מאיים עלי בגוש ריר אימתני, שתלוי על בלימה ולא מותיר לי ברירות רבות: לחיים חיים והחוצה!