אני מביט באנפית הסינית ומציף אותי גל של הקלה, גם שמחה קצת מטופשת. אתמול החמצתי אותה בשתי דקות והבוקר התייצבתי מספיק מוקדם עם יואב. היא כאן וגל ההקלה מציף אותי, גם שמחה קצת מטופשת, בעיקר מגוחכת. אני שואל אותה אם דווקא היום היא הייתה צריכה להגיע, היום מכל הימים בלוח השנה? ולכאן? קילומטר וחצי מהר הרצל? אבל לה לא אכפת וכרגיל עם הציפורים האלה, הראשונות לישראל, היא גם לא מבינה את המהומה שסביבה. היא לא חשה בה בנוח, אור הזרקורים לא מתאים לה. היא עשתה דרך כל כך ארוכה והיא רק רוצה לנוח ולאכול איזה סרטן שלומיאל, שיפול לה במקור. היא לא רוצה את הטוויצ'רים האלה סביבה והיא מפגינה את מורת רוחה, עפה להתחבא בעץ, חוזרת לבריכה המלאכותית לנסות ולצוד, והיא תצליח אם רק נעזוב אותה במנוחה. היא בטח רגילה לאדישות הסינית שסביבה, המהומה הישראלית הדביקה הזו לא באה לה טוב.
אבל אני לא מרפה, אני רוצה להבין ממנה מדוע היום, מדוע לכאן, מדוע בדיוק בזמן ובמרחב שלא מאפשר שמחת לייפר של ממש. אבל לה לא אכפת מלוח השנה הישראלי, מהר הרצל הסמוך, מהשמחה האידיוטית, ממועקת יום הזיכרון. אין לה תשובות, גם לכל הטוויצ'רים הרבים שסביב לי, סביב לה, אין תשובות. גם הם—כמוני—נעים בחוסר מנוחה בין שמחת הלייפר הזה, ראשון לישראל, לבין יום הזיכרון, כל אחד מאתנו עם הצללים שהוא נושא אי שם, הצללים שבמרבית הימים אנחנו מצליחים פחות או יותר להדחיק. במרבית הימים, אבל לא ביום הזה. אנו נעים בחוסר מנוחה, נעים בין ועם חיוכים רחבים ומועקה עמוקה. עוד כמה שעות הצפירה, הטקסים, אנו נתייצב שם, אך כעת כולנו מתייחדים עם האנפית הסינית, מנסים להבין על מה ולמה, והיא לא יודעת על מה ולמה, גם אני לא ואני מנסה להרפות, ליהנות מהרגע, אבל גם שלא, צעדים עדינים בין כן ולא.
אין לה תשובות, גם לכל הטוויצ'רים הרבים שסביב לי, סביב לה, אין תשובות. גם הם—כמוני—נעים בחוסר מנוחה בין שמחת הלייפר הזה, ראשון לישראל, לבין יום הזיכרון, כל אחד מאתנו עם הצללים שהוא נושא אי שם, הצללים שבמרבית הימים אנחנו מצליחים פחות או יותר להדחיק.
