שוב פורחות שלוליות בצדי הדרך, שוב נושקים הגשמים לשדות, לעתים נושקים בעדינות, לעתים חובטים בחוזקה, ומתחתרים בם כפלגים, כנחלים, כנהרות שוצפים של בוץ נסחף. רוחות מלטפות צמרות, או מטלטלות אותן באלימות, ורקיע מרוקע מענן ממטיר וכבד. בא החורף לבקר את חולדה, וציפוריה נרטבות ומתנערות, מנערות נוצותיהן ממים, שקנו בן אחיזה, ולא יוצאות למעופן, מסתופפות בצל ענפים לא צפופים.
אני מתזמן גיחות צפרות להפוגות בממטרים, גם הציפורים מנסות לנצל את אותן ההפוגות. דאה מרפרפת במרחק, סנוניות שוחות מעל לשדות השוצפים, זרזירים יוצאים למעוף מהודק ונחליאלים שוטפים ממערב, עוד ועוד מהם עפים מתחת למעטה. אך הצפרויות ארוכות וההפוגות קצרות וכשאני עמוק בשדות, שבים הממטרים, ממטירים עליי, והרבה אני כבר לא רואה, בעיקר נרטב, נרטב עד לשד עצמותיי המתלחלחות והולכות, טובע בבוץ ומשום מה צוחק, וצחוקי השלוח מרחף על פני הבוץ, ונושא אותי אל עץ לינתו הקרח של עיט הצפרדעים. שם אני מושיט אליו ידי, באחווה רטובה, והוא מנסה ככל יכולתו להתכנס אל תוך עצמו, ונוצותיו מגירות עליי טיפות: אגלים עגולים, מתגלגלים, והוא מנער את ראשו ויורה נתזים לכל עבר, רסס מצועף, שאופף אותי, אך לא מרטיב, כי הגיע כבר גופי לרוויה.
הרוח והגשם חוברים להקשות עלי והחיוך כבר לא רחב, הצחוק השלוח הוגלה לרחף מעל למקום אחר, שמשי, והותיר אותי לבד בחולדה הסחופה, ואני נאבק ברוח כדי לחזור הביתה
