"שתבוא המארה במהרה על ראשך, יא מיכה. לא יכולת לומר להביא מאקרו?" לשם שינוי מיכה מבין את גודל הפיאסקו שהוא אשם בו. אז הוא מרכין ראש ושותק. אבל מה זה עוזר לי עכשיו? אני עם עדשת הזום הכבדה ומכבידה. העדשה הלא מתאימה לפרפרים. ושנינו רצים מזיעים בתוך הכרים הירוקים של החנק המחודד, בין ענני דנאיות הדורות שמשק כנפיהן מקל במעט על הלחות ועל הכעס כלפי מיכה. ציפורים נאספות על גדרות המט"ש ולועגות לנו. סנוניות רפת עפות ומצחקקות. עונש ראוי לצפרים שמשתעשעים בפרפרים. חנקן אדום-ראש עושה במרחקים מה שאמורים לעשות בפרפרים. מזנק, לוכד ובולע. קרוב יותר אלינו, בתוך כרי החנק, הדנאיות נעות בין חיזור לאכילה, בין מעוף למנוחה. הן חוטפות ואוכלות, כי מחר הן תחטפנה. דנאית דוחפת עצמה עמוק לחבלבל שדה לבן והיא ככלה בשמלתה. וואי וואי, מה שהייתי עושה לה עם עדשת מאקרו. אבל המאקרו בבית ואנחנו עם הזום כאן, כן? באשמת מיכה, כן? ואפילו חצי נחמת שוטים אין באשמתו. כי העדשות הגדולות והכבדות האלה מטלטלות אותנו הנה והנה ואנחנו כמעט מתנגשים זה בזה, רצים ככה בין כל הפרפרים המעופפים. מנסים להשיג זה את זה במרדף אחרי הזווית הנכונה. במקום שהחצוף יישא באשמתו כראוי, ייקח צעד אחורה ויניח לי לצלם עד כמה שניתן עם העדשה הזו.
הדנאיות אדמוניות ויפות. אווריריות. מזכירות שאפילו הקיץ הזה יגיע מתישהו לקיצו. יפות עד שכואב הלב. אך מכל היפהפיות המעופפות אנחנו מתמקדים דווקא בשתיים כעורות ממופע אפור ואיזו אלציפוס אחת, שאני מנסה לשכנע את עצמי שהיא יפה כמעט כמו ההדורות הרגילות. אבל ביננו? זו הנדירות שמושכת אותנו אליהן, מעוורת אותנו מלראות את היופי שבדנאיות היפות ולכאורה שגרתיות.
