הבז מנתק ממני את מבטו ושב להתרכז ברוח. לעתים הוא מלבבה במחוות אהבה, לעתים מכאיב לה באכזריות. הגבולות בין אהבה והכאבה מתערערים ביחסיהם, נעלמים. הבז עט על הרוח, שמנסה להימלט תוך כדי ציחקוקים. היא מהירה, אך הוא מהיר ממנה. הוא משיגה ואל מולו היא כמעט חסרת ישע. הוא סב אותה, מלטפה בחיבה, נוסק מעליה ויוצא חבוק איתה לצלילה מטה, אל עבר הגלים, שקרבים אל זוג האוהבים. הוא מכנס את כנפיו ורגליו והופך לכמוסת מהירות מרוכזת. נוצותיו נצמדות לגופו, שורקניות. עיניו נעוצות בפני הים, שקרבים במהירותו המסחררת של הזוג. אני מבועת מהמראה, מהעתיד להתרחש. אך רגע לפני ההתרסקות הוא משתחרר מאחיזתה של הרוח, נוסק מעלה, סב על צירו ושולח בה את טופריו באכזריות חטופה, שמחליפה את צלילת האהבה. הרוח מתבלבלת, נבהלת, מנסה להימלט, אך הוא חובט בה באברותיו, נועץ בה את טופריו עמוק יותר ויותר.
אני שומע את יללותיה של האומללה. היא מבקשת בי מקלט, הולמת בי בתחינה, מטיחה בי שוב ושוב את עצמה, וביאושה הודפת אותי מעמדתי, שעל הצוק. אני מועד, כמעט ונופל אל התהום שתחתיי. הבז מתעלם מהיללות, מהייאוש, מליבובי האהבה הקודמים, חובט בה עוד ועוד, נועץ בה את טופריו המושחזים, רוכב עליה, תחתיה, מצדיה, שולח בה את מקורו וקורע בבשרה, לבתק את פתיל חייה. היא נאבקת מעט, אך הוא חזק ממנה והיא שוככת, נחלשת, גוועת אל מותה. הכל בחוף נרגע עתה. גם השריפה.
הבז מעיף בי מבט אחרון ובצהלת ניצחון גולש מערבה, אל הצוקים הלבנים, שלאורכם אני מאתר כמה בזים עומדים. חלקם ניתקים לשחק בקורמורן גדול צעיר, שנס על נפשו. אחרים ממהרים לבחון את גופתה של הרוח, שצונחת אל החוף, רפויה.
היא עוד תשוב, כעוף החול, לנשב בעוצמה בין הצוקים, לשמש את הבז כבת זוג וכקורבן. אך עד שתשוב לחיים, מיטלטלים איבריה הרפויים בחול, נסחפים בין הגלים המקציפים. ארבעה נשרים נמשכים אליה ממערב. הם חגים מעל לים, מעל לגופתה הרפויה והסחופה. בזי החופים מתפזרים לכל עבר וכנפי הנשרים מבקשות לשווא משב של רוח. הם גדולים ועם זאת רחוקים כל כך, נקודות ענק שחגות מעל לבסיס הבריטי ונשמטות בזו אחר זו מטה, לטעום מגוויתה של זו, ששוכבת עתה שוקטה, קטולה בידי מאהבה.
