ועוד בריכה אחת יש ומיכה עוצר את המכונית ואומר לי "יאללה, מצא לנו חרטומית בינונית", ואין לי כוח לחוכמות האלה שלו ואני אומר לו לעזוב אותי ובוא ניסע כבר לפרפרים והוא בשלו ואני, רק כדי שירד ממני כבר, יוצא מהמכונית, לא מספיק ליישר את הגב וחרטומית בינונית שולחת בי מבט מתחנחן, מיתמם, כמו לא הייתה היא אשמה במצוקות שלי, כמו לא סובבה אותי בכחש ומשכה אותי באף וליפפה אותי במאוויים ובתשוקות לא ממומשות. והיא מתחמדת ומכשכשת בזנבה האדמוני ומנופפת לי במקורה האימתני ואין לי מנוס, אלא לסלוח ולמחול ואני יורד על ברכיי ומודה לה על התגלותה, מנקה אותה מכל אשמה.
ואנו שולחים את ההודעה בטלגרם ובמין קסם שכזה נמשכים אליה עוד ועוד צפרים והמכוניות עוצרות ויורדים מהן חיוכים רחבים ואנחנו צופים בבינונית עוד מעט ועוד קמעה ורגע נוסף וקצת שניות וגם בחיוכים הרחבים החבויים מאחורי משקפות ואז נפרדים ממנה, נפרדים מהצפרים, נפרדים מיואב ומהיגון שלי, שעוד אורב לי בין הקוצים, ולוקחים את החיוכים שלנו לחדרה, אל הפרפראים הממתינים והם לא מבינים לפשר החיוך הרחב שמרוח על פנינו ואנחנו מפטירים להם, "נו מין ציפור שכזו, אתם יודעים", והם לא יודעים, וודאי שהם לא יודעים ולא מבינים, והם שולחים אותנו למסלול הסקר, ללחלח את חולות חדרה בזיעתנו.
וזיעתנו ניגרת כמים שסביב החרטומית והיא מרווה את החול ומרווה את הצמא ואת הציפייה לפרפר שלא בא ולא בא וההבל עולה במשקפיי ואני כבר לא רואה כלום, אך לבסוף הוא בא, וכשהוא בא—נחושתן-הנמלים הגלילי—מושך אחריו גלימה של מלכות, לבי מכסיף בשלו פעימה.
