כשקטי ואני רק היכרנו, לפני כרבע מאה ודמוקרטיה, הייתי נרדם הרבה אחריה. ערני לגמרי, הייתי מלווה את הירדמותה וממשיך להתהפך על משכבי, רדוף מחשבות ומכלה ספרים שלמים בהמתנה לשינה הברוכה. כמובן שבבקרים התקשיתי להתעורר. דברים רבים השתנו בשנים הללו. אחד מהם הוא, שכעת אני נרדם הרבה לפני קטי. היא זו שקוראת ספרים ורואה (ושומעת) אותי נרדם. אבל עזבו את קטי, בכל זאת אישה בוגרת. אפילו ענבר, עוד לא בת 12 וכבר באה לתת נשיקת לילה טוב על מצחו של אביה הרדום, בואך ישן, כולה צחקוקים ואנרגיות להמשיך ולטרוף את הלילה. נו, גבר בגיל העמידה ועוד צפר. מה כבר אפשר לצפות: נרדם ומתעורר עם הציפורים.
וכך גם הבוקר. אני מתעורר בחמש וחצי, לא ברור לי מתי הצטרפה קטי למיטה, או מתי החליטה ענבר לשחרר ולהירדם. היא בכלל ישנה עם חברה. לא ייאמן איך שהחיים ממשיכים בבית, אחרי שאני נרדם. אני מתאמץ לנער את הערפל בראש ומנסה להתכתב עם מיכה, לסגור שעת יציאה לשדות גלאון. צפרות של שלהי הקיץ בין שלפי החיטה. צפי לאלפי יונים, דורס או שניים, חנקנים אדומי-ראש אחרונים ולא הרבה יותר מזה. אבל מיכה לא עונה. שתיקה רועמת. אני יוצא מהבית ונוסע לכיוון תל צפית, ואז מיכה נזכר להתקשר. "נו", אני שואל אותו, "אתה בא?" שתיקה קצרה והוא עונה, שרק עכשיו הוא התעורר ושהוא מוותר. אני לא מבין, מה זאת אומרת עכשיו התעורר? כבר שש וחצי. מה הוא חושב לעצמו, שהוא בן שלושים? ומה עם הצפרות? אבל אין עם מי לדבר. הוא צפר קצת מוזר, מיכה. אני אומר לו, שהוא לגמרי הגזים, מנתק וממשיך לבדי אל תל צפית וממנו לשדות גלאון.
וכך גם הבוקר. אני מתעורר בחמש וחצי, לא ברור לי מתי הצטרפה קטי למיטה, או מתי החליטה ענבר לשחרר ולהירדם. היא בכלל ישנה עם חברה. לא ייאמן איך שהחיים ממשיכים בבית, אחרי שאני נרדם. אני מתאמץ לנער את הערפל בראש
