אז לעלות או לעלות, זו השאלה. אגלי זיעה קרה מנטפים מצווארי ומעורפי. התחמס מביט בנו משועמם בעליל. עבורו, צילום או תלייה הינם היינו הך. רק רוצה שנגמור עם זה כבר, שנעזוב אותו וניתן לו לחזור לישון ולהתרגל לטבעתו החדשה. לרגע אני תולה תקווה במטבע הצעיר שעוזר לרוני הבוקר. אבל המבט האדיש שלו מפיג כל תקווה. גם ממנו כנראה שלא תצמח לי הישועה. כשאני חושב על זה, כנראה מאף צפר. מתי הצלחתי להרגיז את כולם? מה, רק בגלל שפיללתי, ביקשתי, הטעיתי, הגזמתי, זלזלתי וקצת שמחתי לאידם? אני חושב לשאול את רוני, אבל הדבר האחרון שאני צריך כרגע זה להרגיז אותו עוד יותר. אז במקום, אני שואל אותו בנימוס מופלג אם הוא מוכן לעזור לי לעלות לכיסא ומצביע על המצלמה, שיבין את כוונתי. הוא אומר לי, פחות או יותר במלים הבאות: "שתמות." אז לבי צונח עוד קומה ואני עולה ברגליים רועדות על הכיסא ומכוון את המצלמה בעיניים עצומות, ממתין ללולאה, לדחיפה ולנפילה.
אבל רגע ועוד רגע עוברים ודבר לא מתרחש. אני פוקח את העיניים לכדי חריץ, ממש כמו התחמס שרובץ משועמם סנטימטרים ספורים ממני. ואז אני פוקח אותן לרווחה. רוני לא נמצא. במקומו, עומד תחתיי איש משמר הכנסת, ממלמל משהו על הצפרים המטורפים האלה ועל האידיוט שהסכים לשכן תחנת צפרות בצמוד לכנסת ואיך לעזאזל הוא אמור למלא את תפקידו, כשכל הזמן הוא צריך להפריד בין צפרים, או להציל אותם מעצמם. התחמס מהנהן בהסכמה. אני מודה לאיש המיואש, מצלם את התחמס ששוב נרדם ואז יורד מהכיסא ורץ לחפש את רוני. לומר לו שאני מת עליו.
