הדאה

הדאה מתמקמת מעל לתעלה, מתייצבת. ניצוייה משתלב היטב באוויר האפרורי. נעה בלי נוע. מבטה נעוץ מטה, במטרה. חד ויוקד. ממוקד. מכות כנף קלות, רפרוף כמעט אפסי. שינויי מקום מזעריים, מנמיכה ומתקנת תנוחה. מוכנה להנחית את המכה. אך אז מתקרבים אליה שני עורבנים ומתחילים להציק לה. קרבים וקוראים בקול. אחד מגיע מלמטה ומשמאל, שני מגיח מלמעלה ומימין. מנסים להיות מתואמים, יעילים. לגרש אותה. שולחים אליה כנפיים ורגליים. אך היא מברישה אותם מעליה בקלילות. לרגע מתרחקת אל השדה בו מצמחת עתה החיטה ורועות היונים. אולי רוצה לתת לנברן להירגע מההמולה שהתרחשה מעליו, או להמאיס את המשחק על העורבנים, כנראה גם וגם. הם מניחים לה, רבים מעט זה עם זה, במעין משחק משועמם ושיבה לשגרה. ואז נוחתים על עץ אשל ועוקבים אחר תמרוניה במבט מחציף. שתיים שלוש דקות, במהלכן היונים שרעו בשדה פורחות בבהלה ונמלטות בין טרטורי זרעיות. היא לא שתה ליבה אליהן ושבה אל התעלה, אל מעל לקנים המרשרשים. שוב היא מיוצבת, נעה בלי נוע, ניצבת בנקודה אחת. רק רפרוף קל ממשב הרוח. מנמיכה מעט, מתקנת, ואז מתייצבת. מנמיכה עוד קצת ומתייצבת בגובה של ראשי הקנים. הם מרשרשים והיא שקטה. נוראה. מבטה חודר את סבך הקנים, חושף את כל שמהלך ביניהם חרישי. עוד תיקון קל לקראת המכה הקטלנית. היא מקפלת את הכנפיים, גופה מזדקר והיא צוללת במהירות. מאיצה. העורבנים עוקבים אחר צלילתה. צלליתה נעלמת בין הקנים ומתרוממת, עפה מרחק מה ונעמדת על גזע אשל תלוש והפוך. שורשים חשופים, בוכיים. והעיניים האלה, האדומות, הבוערות כשתי שמשות זורחות. מבטלות כל אפשרות של צל. מבטן מעביר בי גלי חום על אף הצינה החורפית. תורים ממריאים מקרבתה, נמלטים. שלדג לבן-חזה נמשך אל הטרף שבטפריה ונוחת לידה בצעקות. פורש לעברה את כנפיו ומנופף בהן, חובט וצועק. משלח לעברה את מקורו האימתני, אם כי בה בעת שומר ממנה מרחק בטחון. היא מתעלמת ממנו. עומדת ללא נוע. קפואה, מלבד המבט הזה, הבוער. השלדג מוותר ומתרחק, עף לחפש קורבן אחר, נוח יותר. עכשיו שבים שני העורבנים. נוחתים לידה, להציק לה ולגרשה. אך היא אדישה להטרדותיהם. ממשיכה לעמוד ללא ניע. כיצוקה מבטון ולא מנוצה. מתמקדת בנברן שגופו השמוט לפות בטפריה. היא רוכנת, שולחת אל הפגר הקט את מקורה וקורעת בבשרו. ברעבתנות, ביסודיות. ראשו נעלם וכתפיו, ועכשיו נמתחים מעיו כחבל טבור שמחבר את הצייד והניצוד. אודם מכתים את פני הדאה, כמעט ומגיע לעיניה, שאדמותן אדומה מהאדום שמכתים את הפנים ומטפטף לאדמה. שרידיו האחרונים של הפגר, זנב משתלשל ומיטלטל, נבלעים במקור. לידה הפוכה. שקטה. העורבנים מאבדים בה עניין וחוזרים למריבותיהם. היא מנקה את טפריה ונוצותיה מהדם ומשיירי הבשר והפרווה. ואז, נקייה, מרימה הדאה את פניה ואני מרעיד תחת למבטה, כנברן נלכד.