רק ספרנו את השעות עד שנוכל להשתחרר מהלול ולצאת ועכשיו אנחנו דוהרים ככה בדרכים, איזה ארבעה או חמישה ימים. פה עוקף אותנו צב, שם שיירת נמלים ולמולנו מופיעות שיירות של טוויצ'רים מאושרים ששבים מהקיכלי במכוניות החדישות והמהירות שלהם, לחייהם סמוקות משמחת ההצלחה והם שואגים "כי נגמר", ושנינו מנופפים להם בחזרה, לחיינו סמוקות מהאדרנלין של הנסיעה המתארכת ואנחנו מקללים את אברשה ושואגים להם ש"יהיה זה פשוט כבר מחר," אך יודעים כי בקצב של הסוסים שאברשה המנוול הקצה לנו, לא יהיה זה עוד יומיים, אף לא שלושה. אבל אוּח, האושר של הטוויצ' והתקווה המפעמת וסמובר התה המקשקש והדרכים הפתוחות והדהירה של שלושת הסוסים המקשישים. פרסותיהם נוקשות ורעמותיהם המקלישות מתנופפות ומשיבות עלינו רוח שמנדפת את הזיעה, אך מותירה עלינו את שכבות האבק. בצומת דרכים אחת אנחנו עוצרים לאבוס ולשוקת ובפיצול דרכים חונים בפונדק. עשר דקות פה, עשר דקות שם. הגרון אמנם ניחר ורוצה מנוחה ושתייה, אך אין זמן והדרך לקיכלי ארוכה כל כך.
ימים כך חולפים. זחל מתגלם ומגיח כפרפר. צילומים של הקיכלי מתעופפים ומעקצצים. פעם אני מנהג בדיליז'נס ופעם מישה, פעם הוא נח ופעם אני, לא יותר מתנומה או נמנום קצרים. כי שינה של ממש בלתי אפשרי, עם כל ההתרגשות והאדרנלין של הטוויצ'. גם ספסלי העץ לא משהו, קשים ודוקרים והעצמות שלנו משקשקות. אחת לכמה ימים אנחנו משלחים יונת דואר שתודיע לאברשה ולחברים ולחברות במשק את קורותינו ואת מיקומנו וכמה זמן עוד נשאר, והאם הקיכלי עוד נצפה, שידעו ויפללו עבורנו. ועוד צב מאגף מימין ושיירת נמלים עוקפת משמאל והלילה יורד ועולה היום, ועוד לילה ועוד יום, ומגדליה של באר שבע מנצנצים כמו מתוך חלום מאובק, והתקווה והאדרנלין גואים. שרק לא ייאבד סבלנות, הקיכלי, כי הנה אנו באים. אבל לא. זו רק קריית מלאכי והדרך עוד ארוכה ושיירות נוספות של טוויצ'רים מאושרים שבות צפונה וכולם צופרים בשמחה, ומישה ממריץ בסוסים המקשישים והצירים חורקים והגלגלים מתקשים ולא נוח על הספסלים הנוקשים והלילות מתקררים, אבל הקיכלי, הו הקיכלי. ועוד עיר ועוד עיירה ובסוף גם באר שבע תגיח, בתחילה כמו מקסם שווא ואז תלבש ממשות ובניינים וכבישים וגינות עירוניות וקיכלי אפור-חזה יחיד ומיוחד, שלישי לישראל. כן, הוא יתגלה בעבורנו. כל המנוולים כבר ראו וגם לנו מגיע. לא אשמתנו שאברשה, יימח שמו, לא שחרר אותנו מסידור העבודה וכשכבר הואיל לשחרר, אז הקצה לנו את העגלה המקרטעת והסוסים הפסחים. האמן לנו, חבר קיכלי, אנו רוצים בך ומתאווים לך ומתכוונים אליך. אז אנא בטובך, המתן לנו.
ימים כך חולפים. זחל מתגלם ומגיח כפרפר. צילומים של הקיכלי מתעופפים ומעקצצים. פעם אני מנהג בדיליז'נס ופעם מישה, פעם הוא נח ופעם אני, לא יותר מתנומה או נמנום קצרים. כי שינה של ממש בלתי אפשרי, עם כל ההתרגשות והאדרנלין של הטוויצ'.
