"לא".
"לא?"
"לא".
"אני לא מבין מיכה, צפרות לא אמורה להיות הפעילות של צפייה בציפורים?",
"לא פיקי, צפרות היא החיפוש אחר ציפורים".
"אז אתה אומר שזה בסדר כמו עכשיו, בלי ציפורים? כי אני בעצם לא אמור לראות ציפורים, רק לחפש?", אני שואל את מיכה ונימה של אכזבה מתגנבת לדבריי.
"בדיוק פיקי", משיב מיכה בנעימות וחוזר להפנות את משקפתו לים הריק. אני מהפך בדבריו, מנסה לרדת לעומקם, כי בחיי שהם נשמעים עמוקים, ויש לי מלא שעות ריקות מציפורים להפוך בהם ולנסות ולהפנימם. אני מביט במיכה בהערכה. איך הוא חשב על כל זה? הוא בטח ממש חכם.
"אבל מיכה, אני לא מבין משהו". הוא מביט בי במבט חכם ועמוק ומלא סבלנות, כמו מזמין אותי בשתיקתו לשאול אותו. "אנחנו לא יכולים גם לחפש ציפורים וגם לראות אותן? כלומר, מה, זה באמת בסדר ככה כמו עכשיו, צפרות בלי אף ציפור?" הוא מחייך אליי, כמו שמחייכים לשאלה תלושה של ילד בן שלוש, בהבנה, בהכלה, בניסיון לטפח מוח צומח. רק שאני לא בן שלוש והמוח שלי כבר לא יצמח לשום מקום, ואני באמת לא מבין, ובעיקר אני רוצה לראות ציפורים. כנראה שהמבט שלי משדר את חוסר ההבנה הזה, כי מיכה נאנח באמפטיה ומנסה להסביר לי שוב. "תראה פיקי, צפרות היא המסע המתמשך לחיפוש אחר ציפורים, היא התנועה פנימה והחוצה. ככזו, התהליך חשוב מהתוצאה והדרך חשובה מהיעד. פיקי, ברגע שתראה ציפור, הדרך תגיע לסיומה. הצפרות תסתיים. זה באמת מה שאתה רוצה? שהצפרות תסתיים?" והוא שב להפנות את מבטו הרגוע לים הריק מציפורים. וואלה, זה באמת נשמע עמוק, אפילו משכנע, הרי אני לא רוצה שהצפרות תסתיים, נכון? אז אולי זה בכל זאת בסדר, שאין ככה ציפורים בים, שאין ציפורים בצפרות.
"אבל מיכה, אני לא מבין משהו". הוא מביט בי במבט חכם ועמוק ומלא סבלנות, כמו מזמין אותי בשתיקתו לשאול אותו. "אנחנו לא יכולים גם לחפש ציפורים וגם לראות אותן? כלומר, מה, זה באמת בסדר ככה כמו עכשיו, צפרות בלי אף ציפור?" הוא מחייך אליי, כמו שמחייכים לשאלה תלושה של ילד בן שלוש
