ואנחנו מבינים שהוא מתחיל להתעשת ולהשתחרר מהקורים, אז אנחנו נותנים לו לאתר עלוויות אפורות וליהנות מהמתיקות שלהן והוא נרגע ומוריד מההגנות שהוא ניסה לבנות סביבו. ויואב אפילו מעניק לו רץ מדבר, ראשון לחולדה. והוגו כול חיוכים עכשיו, נופל מחדש בקורים. אז אנחנו שוב מרשים לעצמנו להראות לו מה זה צפרים אמתיים ומתכננים בקול גדול איך להבריח את רץ המדבר לפני שיגיע אליו יותם, שעושה שנה גדולה אזורית, והוגו טיפה מועד ונחנק מהרוע הצפרי שבנו. אך אנחנו טופחים לו על השכם, מעודדים אותו, מסבירים לו שככה זה בצפרות וזה בסדר גמור. וממשיכים בסיבוב, ומול יסודות מעלים עוד את הדרגה ומכריחים אותו לחפש אתנו צוצלת. והוא לא מבין למה ומדוע, ואנחנו מסבירים לו שככה זה בצפרות, גם אם זה לא לגמרי בסדר גמור, והוא מהנהן בראשו בחוסר אימון ובנימוס צרפתי. ואני מאתר שתיים יושבות על חוט, ויואב שוב עושה לי את הטריק הזה ומעלה את המספר לארבע. ארבע צוצלות, עורבני וקריאה רחוקה של סבראש! ואני קצת מעוצבן. אך כשרוחו של הוגו שוב נופלת, אני מתעודד ונזכר שאני ויואב עכביש אחד, ומשלב איתו ידיים למכה קטלנית אחרונה. אך קצת התרוקן לנו הארסנל כי כבר זרקנו עליו את הכל, את איך זה שאין זוגיות וקולגיאליות ועבודה, ואיך מבריחים ציפורים לחברים ואיזה שטויות שאנחנו מוכנים לעשות כדי להוסיף צוצלת לרשימה, ואני כבר ממש לא יודע איך עוד להרוס להוגו את החיים.
מזל שמיכה, חבר טלפוני, מברך אותי במזל טוב ומודיע לי שהיום, ממש היום על פי הפייסבוק, אני חוגג ארבע שנים של רצף צפרות. ארבע שנים בהן אני מתחיל כל יום בצפרות. ואני מרוצה, רק שיואב באותה נונשלנטיות אכזרית שלו, מהמהם ואומר שאצלו זה כבר כמעט חמש שנים, והוגו כמעט ונופל ושוב שואל, אבל מה עם זוגיות ועבודה וחיים, ואנחנו מתפקעים מצחוק ומגיעים למכונית, מוודאים שרץ המדבר אכן נעלם ליותם ומזנקים מהמכונית להוסיף לרשימה היומית חסידה טועה ושואלים את הוגו, "נו, אז מה שבוע הבא? אתה בא הוגו, ווי?" ונהנים לראות את אישוניו מתרוצצים באימה ואת מוחו מחפש תירוצים. בקדחתנות ולשווא. כי זהו, הוא בידינו עכשיו וחייו הרוסים.
הדלת נפתחת ושחף יוצא עטוי מדים ונשק. אני מחזיר את כוס הקפה הריקה למטבח, עוזר לו להעמיס ציוד ויוצא לדרך. שחף נרדם מיד ואני לא יודע אם אני אמור לנהוג מהר כדי שהוא לא יאחר להתארגנות בבסיס, או דווקא לאט כדי למשוך עוד רגע או שניים את היותו איתי.
