אני אוסף משקפת ומצלמה ודוהר אל מאגר חולדה. גדותיו מלאים בצופים משתאים. לא צפרים בהכרח. לא צריך להיות צפרים כדי להשתאות מהמראה: מאות שקנאים, ענקיים, צפופים, גועים כמו פרות, וורדרדים לקראת חיזורי האביב, אפילו מסולסלים קמעה. חלקם מנפנפים בכנפיהם, מתבלטים מתוך העדר הצפוף ואז מקפלים אותן ושבים אל האנונימיות שבהמון. או שהם ממריאים, עפים כמה מטרים, שולחים את רגליהם קדימה ונוחתים במלוא כובדם, מתיזים רסס סביבם. אחריהם נוחתים עוד שניים או שלושה שקנאים. העדר הגדול מתפצל לקבוצות קטנות, ששבות ומתחברות. מעין תנועה של זרימה. השקים שתלויים להם מהמקור מתמלאים באוויר ופולטים געייה ועוד געייה. הגעיות מגיעות אלינו מכל עבר, מהדהדות מגדות המאגר, נבלעות בעצי האשל. יש בגודלם ובעוצמתם עדינות מהפנטת ואני נטוע על מקומי, מוחי מתרוקן מטיעונים, מתמלא במחזה: בצלילים ובמראות. אני כמו כל הצופים שנמשכו אל המאגר ממראה הלהקה היורדת ללינה, נשאבו אליו מכל יישובי האזור. חקלאים בסופו של יום עבודה, הורים וילדים, אפילו כמה כלבים ששומרים על דומייה לנוכח ההוד.
אני עובר אל הגדה המערבית, לשפר מיקום. רמי חולף על פניי. הוא נוסע בטרקטור בדרכו הביתה. אני מנופף לו לתודה. השמש יורדת בגבי, צובעת את השקנאים יפה כל כך והם נסחפים אליי. אני ממתין להם והם באים, חלקם בשחייה איטית, חלקם במעוף כבד; שתי וערב של כנפיים נארגות זו בזו. הם מניפים את צוואריהם, ממלאים את שקיהם וגועים, שוב ושוב גועים. המבנה שלהם מפוזר ומסודר בעת ובעונה אחת. מוזר כמה סדר ובלגן יכולים לדור בכפיפה אחת, תחת הכנפיים העצומות האלה.
אני ממתין להם והם באים, חלקם בשחייה איטית, חלקם במעוף כבד; שתי וערב של כנפיים נארגות זו בזו. הם מניפים את צוואריהם, ממלאים את שקיהם וגועים, שוב ושוב גועים.
