קריאות מצהלה עולות ומביסות את הסגריריות. זכר של בז מצוי דואה אל מערום סמוך למערום של הנקבה. היא מתעוררת, מתנערת, מתיזה סביבה טיפות שנלכדו בנוצותיה. הבז מנפח את חזהו וקורא שנית. הבזה נדרכת ונמתחת. הבז פורש כנפיו ועף אליה. טפריו נשלחים אל עורפה, ננעצים ולופתים. היא פוערת קלות את מקורה. עפעפיה השקופים, נסגרים ונפתחים. זנבותיהם מצטדדים ונלפתים. פתחי הביב נצמדים. הזכר אוחז בנקבה הכפופה וקורא, פורש בגאון את כנפיו ומשיט סביבו את המבט. אני נזהר שלא לזוז. מבטו חולף דרכי, כמו הייתי שקוף, נעצר להרף על דאה, שמצונפת באדישות על ענף סמוך ושב להינעץ בעורפה של הבזה. מקורה פעור קלות, מקורו מפיק את קריאות המצהלה. ראשו אפרפר, כמעט תכלכל. הוא טופח בכנפיו כדי לשמור על שיווי משקל ולרגע הן נפרשות במלואן והבז נראה נשגב, אדיר כעיט כביר. חמש שניות חטופות והוא ממריא מעורפה של הבזה ושב למערום שלו. היא שוב מצטנפת. הוא מתנער ומתיז סביבו טיפות של מים. נוצות חזהו נסתרות ברוח הקרה. שלוש דקות של התבודדות והוא ממריא וחוזר אל הנקבה, נוחת בקריאות רמות על עורפה ולופת אותו בטפריו. זוג הבזים כמו נוזל יחד בגשם שהפך טפטוף טורדני ולמשך חמש שניות שניהם מחלידים עם הבזנט, שהפך להם מיטת תשמיש. להקה של זרזירים מתמרנת ברקיע האפרורי ואני נשבע שהם יוצרים צורת לב עבור הזוג הנאהב, בעוד בזבוז מצרצר להם בצד סרנדה צרודה.
