אני חולץ את המגפיים המבוצבצות וצונח על הכיסא, מנסה להחזיר את הנשימה. אפילו סיבוב בוקר שגרתי עוד מוציא ממני את הנשמה. ייקח לי בטח עוד כמה ימים להתאושש, לחזור אל עצמי, למצוא בי את הכוחות שהסתלקו. המחשב פתוח על מאמר שאני מתחבט בו כבר יומיים, מנסה למצוא בו קצה חוט, אבל כל קצוות החוטים מקפידים להסתתר ממני. תשישות של החלמה.
מיכה מתקשר. אני נאנח ועונה. "כן, מיכה," "נו, יצאת כבר מהבידוד?", "כן, מה אתה רוצה?", "בוא." "מה בוא מיכה, מה? אני עייף, תשוש, העבודה נערמה, אין לי כוח לכלום". "שמע, פיקי, כבר חמישה ימים אני מחריש גיבתון לבן-גרון אצלי בחצר, מחכה שתצא כבר מהבידוד הזה. שלא תחטוף התקף לב, כשתשמע שיש גיבתון ואתה כלוא בחדר שלך. אז יאללה, עלה על האוטו ובוא כבר, כי אני לא יכול לשמור אותו בסוד עוד הרבה זמן." "אתה רציני, מיכה? החרשת גיבתון לבן-גרון? שמרת אותו בשבילי? חכה רגע. אני בא."
מיכה מתקשר. אני נאנח ועונה. "כן, מיכה," "נו, יצאת כבר מהבידוד?", "כן, מה אתה רוצה?", "בוא." "מה בוא מיכה, מה? אני עייף, תשוש, העבודה נערמה, אין לי כוח לכלום". "שמע, פיקי, כבר חמישה ימים אני מחריש גיבתון לבן-גרון אצלי בחצר, מחכה שתצא כבר מהבידוד הזה.