משני עברי הדרך רצי מדבר משחרים מזון, בקבוצות של שלושה ושישה; זוג הורים מטופל באפרוח, או שני זוגות ושני אפרוחים. מתחת לאחד השיחים מנער אפרוח את נוצותיו, מנסה להשיל מעליו את החום והחול, שדבקו עד בו עד לשד עצמותיו. בסמוך לו, עטוף באפלולית של שמיכה עשבונית ויבשה, משגיח בחשש אחד ההורים. הוא קד ומדרבן את האפרוח להתרחק מאתנו, מלווה אותו בריצה מהירה. אפרוח נוסף עומד, בצדודיתו אלינו. כל כולו עונג מעודן. מבטו בליל של סקרנות ויראה. לרגע גוברת עליו סקרנותו והוא נועץ בנו את מבטו, שוקל להתקרב ולבחון אותנו, ואז גובר בו החשד, מנתקו מחבלי הקסם שקשרוהו אלינו והוא מתרחק בריצה שפופה. הוריו המתינו לו, מעט רחוקים, ויחד הם ממריאים ועפים, חושפים את הכתמים השחורים בכנפיהם.
עוד צבאים ועוד רצי מדבר. אנחנו עוצרים ויורדים מהמכונית, מבוססים בחול, מחפשים שיח להסתתר מאחוריו ולתת לרצי המדבר להתקרב. על צל אין מה לדבר. לא בשעה הזו, לא בשמש הקופחת. מיכה מבחין בחרדון פרוש על שיח, פשוט איברים. בדממה קדמונית הוא מתמסר לשמש, שלוטפת את קשקשיו. אנו קרבים אליו בהליכה כפופה ואיטית. זה חרדון חולות. הראשון של שנינו. אנחנו ממשיכים להתקרב והוא נותר פרוש על השיח, פשוט איברים, טופריו לופתים את שלדי הגבעול הקוצני. עוד צעד ואני יורד לשכיבה וממשיך לזחול לכיוונו. אני מחליף לעדשת מאקרו. עין אחת שלו נעוצה בי, השנייה שלוחה אל המרחבים האינסופיים. בסוף נמאס לו, הוא יורד מהשיח בניתורים מהירים ורץ למחילתו, בעקלתוניות מעט משעשעת. מהבהלה הוא מתבלבל ורץ לעברי, מגיע אליי ומתחפר מתחת לי. הבליטות הקרניות שלעורו מדגדגות אותי. אני מתפתל ומצטחק. הוא מתחתר מתחתי, מתחפר ומדגדג. אני ממשיך להתפתל, להתגלגל מצחוק. החרדון מבין שזו מחילה מוזרה מדי: חיה, נעה וקולנית. הוא נבהל ויוצא מתחתיי בריצה מהירה ופתלתלה, מנער מעליו את החול ואת הזרות האנושית ונעלם במחילתו האמתית. היא חבויה מתחת לשיח, חפורה בחול, שממשיך לשאוף לקרבו את החום ולנשוף אותו במתינות שמתעלמת מקיומנו.
